עוד לא נסתיימה ספירת הקולות הרשמית וכבר מיטיבים הפרשנים הפוליטיים לסכם את מערכת הבחירות של שנת 2013. תוצאות הבחירות כפי שדווחו כבר במדגמים של ליל הבחירות העידו על כך שהממשלה באה תהיה גם כן ממשלת נתניהו, השלישית במספר. ולמרות שממשלה זו תכיל גם שחקני רכש חדשים, כמו מפלגת "יש עתיד" של יאיר לפיד, אף היא היא עתידה לצעוד בנתיב שנתניהו התווה לפני ארבע שנים. ממשלת נתניהו-לפיד תתחייב לקדם את המשא ומתן עם הפלשתינאים בתנאי וימצא הפרטנר המתאים, היא תתחייב להקל את הנטל על מעמד הביניים אך תעשה זאת בעזרת תהליכי הפרטה ותפעל לגיוס החרדים לשירות לאומי אך לא לפני שנת 2050.
ולמרות שכבר עייפנו מהפרשנויות, מהמסכים החכמים וממשחקי הקואליציה הוירטואליים חשבתי שניתן לסכם את בחירות 2013 בחמש הערות:
אז איפה איפה הן הבחורות ההן? רבים מאמינים כי איחוד כוחות בין שלי יחימוביץ' לבין ציפי לבני היה גורף למעלה מעשרים מנדטים מה שהיה משנה משמעותית את תוצאות הבחירות ואולי אף מביא להדחתו של נתניהו מראשות הממשלה. אולם העבר מלמד אותנו כי איחוד של מפלגות במהלך מערכת בחירות דווקא פוגע במפלגות שהתאחדו שכן יחד הן מקבלות פחות מנדטים משהיו מקבלות בנפרד. בפוליטיקה הישראלית השלם קטן מסך חלקיו. כך למשל במקרה של האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו בבחירות הנוכחיות.
אלא שיש הבדל גדול בין האיחוד "ביברמן" לאיחוד שלי-ליבני. הליכוד וישראל ביתנו הינן שתי מפלגות שדיברו באותו הטון והציגו השקפת עולם דומה עוד לפני שהתאחדו. לכן האיחוד ביניהן לא יצר מוצר חדש עבור ציבור הבוחרים הישראלי. לא כך במקרה של ליבני ויחימוביץ' שהיו יכולות להציג תוצר חדש עם תפסית עולם מגובשת, הן בתחום החברתי כלכלי והן בתחום המדיני. שלי כשרת האוצר וציפי כשרת החוץ כפי שהציעו רבים בפייסבוק.
אך מה ששתי הנשים הללו הוכיחו הוא שהפוליטיקה איננה תחום עיסוק מגדרי וכי אין הבדל בין פוליטיקאיות לפוליטיקאים. כמו פוליטיקאים , גם נשים אלו לוקות בשגעון גדלות וגם הן לא הצליחו להתגבר על האגו שלהן. לפיכך יאלצו לשחק את התפקיד הכה מוכר להן, זה של הילד הקטן שצועק שהמלך (ביבי) עירום. אלא שכעת איש לא מקשיב להן.
(כל הזכויות שמורות ל Haaretz)
האמריקנזיציה של הבחירות הישראליות- הבחירות הללו היו במהותן בחירות אמריקאיות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהישראלים כבר לא מצביעים עבור מפלגות אלא עבור בני אדם. כאשר נשאלו למי יצביעו, ענו מרבית הישראלים במילה אחת: ביבי, שלי, ליבני, לפיד, בנט. ההשתייכות המפלגתית נעלמה מן הפוליטיקה הישראלית מה שמאפשר לחלק גדול מן המדנטים לנדוד בכל מערכת בחירות למחוזות שונים ומשונים. גם הקמפיינים של המפלגות היו אמריקאיים בכך שהבליטו רק את ראש המפלגה ולא את הנבחרת שמאחוריו. בכל תל אביב היה שלט בודד שהציג את מפלגת העבודה ולא רק את יו"ר העבודה.
בנוסף, לא ניתן להתעלם המצלחתו של מר.לפיד שזכה לתמיכה רבה גם לאור הפרסונה הטלויזיונית שלו. הרי מי שיכול לנוע בחן ובקלילות בין נושאים בטחוניים אותם מציג רוני דניאל לנושאי יחסי ארה"ב בהם עוסק ארל'ה ברנע בוודאי יוכל לנווט את המדינה. נדמה כי גם בישראל חל טשטוש בין הבדיון למציאות, בין הטלוויזיה לעולם האמיתי. לפיד ניצח בתכנית ריאליטי הראשונה שהשתתף בה, הוא ה Israeli idol, יש לו את האקס פקטור שסיימון קאוול כה מחפש. וכשם שקליפורניה בחרה בשוורצנגר כמושל שיוריד את שיעורי הפשיעה, כך ישראל בחרה בלפיד כמושיע שיוריד את יוקר המחיה.
חדש לא חד"ש- בערב הבחירות התארח נתן זהבי באולפן חדשות 10 ואמר כי מי שטוען שהמחאה החברתית לא השפיעה על הבחירות הוא אידיוט. לפיו, לפיד דיבר על מעמד הביניים וזכה בתמיכת מעמד הביניים, אותו מעמד שהוביל את המחאה של קיץ 2011. אז הרשו לי לגלם את האידיוט. מי שהובילה את מחאת קיץ 2011 הייתה מפלגת חד"ש. לפי התחקיר של עיתון "הארץ", מפלגה זו היא שקבעה את הטון של המחאה, היא זו שארגנה את העצרות והיא זו שקידמה את מנהיגי המחאה. אך חד"ש לא זכו לקולות מעמד ביניים שהצביעו עבור יאיר לפיד. אז נכון שלפיד דיבר על מעמד הביניים, אך הוא נבחר בעיקר משום שהיה חדש ולא משום שהיה חד"ש.
הציבור הישראלי מוכיח פעם אחר פעם כי יש לו כמיהה לשחקנים פוליטיים חדשים, לצעצועים נוצצים ולא לבובות מרופטות כמו ציפי ליבני או שאול מופז. מפלגות מרכז-ימין ליבראליות חדשות והקמות במהלך מערכת בחירות, זוכות תמיד לתמיכה נרחבת. כך במקרה של לפיד האב, כך במקרה של מפלגת קדימה.
מה גם שהמחאה החברתית של שנת 2011 היתה מחאה סוציאליסטית. הערכים שהיא קידמה היו של "צדק חברתי" ולידתה מחדש של "מדינת הרווחה". אך לפיד אינו סוציאליסט. אין לו שום כוונה להגדיל את הממשלה או את הוצאותיה. להפך, לפיד הוא קפיטסליסט הדומה לנתניהו ומאמין גם כן בשוק החופשי האמריקאי, בתהליכי הפרטה ובממשל קטן. נדמה כי לאחר פרישתו של אהוד ברק, מצא נתניהו פרטנר נהנתן חדש לעישון סיגרים ושתיית וויסקי.
בלימת הימין הקיצוני- אם ישנה תוצאה אחת חיובית של הבחירות הללו היא בלימת הימין הקיצוני. מפלגת השנאה של מיכאל בן ארי "עוצמה לישראל" לא עברה את אחוז החיסמה. מופע האימים של בנט, "הבית היהודי", אף הוא לא גרף את מספר המנדטים שניבאו לו בשבועות האחרונים.
בערב הבחירות אמרה מינה צמח כי בוחרים רבים נדדו מן הליכוד לבנט ומבנט ל "יש עתיד". אבדן הקולות של בנט הינו ככל הנראה תוצאה של תחקירים תקשורתיים רבים שחשפו את המתמודדים ההזויים של מפלגה זו. כך למשל מספר ארבע עשרה ברשימת "הבית היהודי" שהציע לפוצץ את כיפת הסלע כדי לעשות מקום לבית המקדש השלישי. גם היסחפות הליכוד למחוזות יותר קיצוניים לא תרמה לו. בחירתם של מירי רגב, זאב אלקין, אופיר אקוניס ודני דנון למקומות גבוהים ברשימת הליכוד לא רק שלא היטיבה עם מפלגה זו, אלא אף פגעה בה. מסתבר כי המסיתים לאלימות נגד מיעוטים, הומואים, מהגרים ועובדים זרים אינם בהכרח נכס אלקטוראלי.
הי, זאת שלי- שלי יחימוביץ' היא המפסידה העיקרית של הבחירות הללו. נכון שגם הליכוד ספג מהלומה קשה, אך אין ספק שיחימוביץ' החמיצה הזדמנות אמיתית למקם את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה שלטונית. חטאה הגדול ביותר של יחימוביץ' היה בכך שהניחה כי מחנה השמאל נמצא בכיסה ולכן החלה לחזר אחר קולות המרכז ואף הימין. צעדים אלו רק קוממו את הבסיס שלה וגרמו לו לנטוש אותה. כאשר החלה לפזר הצהרות כמו "לקרוא לעבודה מפלגת שמאל זה עוול היסטורי" ו "רבין לא היה איש שמאל", החל המחנה שלה לפזול לכיוונים אחרים.
אלו שרצו לשמוע על הסדר מדיני פזלו לכיוונה של ציפי לבני, אלו שרצו לשמוע על התחדשות השמאל פזלו למרצ ואפילו אלו שרצו לשמוע מסרים חברתיים פזלו ללפיד. אמרנו כבר כי הבחירות הללו היו אישיות, והאישיות של שלי גרמה לרבים לחפש מקלט. דיבורה היה אגרסיבי וזועם, היא צעקה על מאזיניה לעומת דיבורו העדין ומלא ההבטחה של לפיד. כנראה שהישראלים אוהבים הבטחות יותר משהם אוהבים מהפכות.
לבסוף, יחימוביץ' עשתה את אותה הטעות שעשו מנהיגי המחאה של קיץ 2011. היא סירבה לקשור בין מדינת הרווחה לבין הכיבוש, בין העול שמוטל על מעמד הביניים לבין מפעל ההתנחלויות. כמו המחאה, גם היא הצביעה על הבעיה וכמו המחאה, גם היא סרבה לומר מה התשובה לבעיה. שהרי אם רוצים לבנות מחדש את מדינת הרווחה, יש לעשות זאת על חשבון מדינת איו"ש. ובכך שלא קשרה בין הדברים, הציגה מצע אידאולוגי דל ולוקה בחסר.
וכפי שכתב חברי בפייסבוק: "מסכן פואד בן אליעזר. לא פשוט ללכת כל שנה וחצי ולהשחיז מחדש את הסכינים".
אילן מנור
