אז מה חשבתי שיהיה:
פלאפון: היי מאמי – דיור בר השגה לפלשתינאים!
סלקום: יו מאמי, הכי דיור בר השגה לפלשתינאים!
פלאפון: מאמי, את באוהל?
סלקום: ברור! אני יושבת לידך.
פלאפון: לייק… אתמול מין כזה היה ממש חם אז אבא כאילו הביא לי מזגן לאוהל.
סלקום: לייק…תגידי מאמי, הבראסרי עושים משלוחים?
פלאפון: OMG זה כ"כ obvious. אבל למה הבראסרי? זה כ"כ פריפריה מהשדרה. האוכל של האברקסס הוא ממש בר השגה מהאוהל!
ומה באמת היה:
ביום שישי בערב הזמין אותי צ', חבר וותיק, לסרט בסינמטק בשם "קאבום", שהוקרן בשתים-עשרה בלילה. רגע לפני ההקרנה החלטנו לערוך סיור בשדרת האוהלים הלא היא שדרת רוטשילד. כבר כשהתחלנו לפסוע מהסינמטק מערבה, היה ברור שלא השכלתי להבין את ממדי המחאה. טורים בלתי נגמרים של אוהלים, מזרנים וסירים הנפרשים מן התיאטרון הלאומי ועד לרחוב נחמני ואף מעט הלאה.
גוש האוהלים הראשון, הקרוב לכיכר הבימה, מכיל את החלוצים הראשונים, אותם מעטים שהגיעו כבר ביום הראשון כדי למחות. מבחינה מסוימת זהו שיכון הוותיקים שמכיל את הגריאטריים מבין המפגינים – "אנחנו עלינו לפה כבר ברביעי בשבוע שעבר. כבשנו את הספר. ייבשנו את השדרה. לפני כן היו כאן רק חול וכולרה". אחריהם, נמצאים עשרות אוהלים צמודים זה לזה בצפיפות מחניקה. זהו "מרכז העיר" של המחאה. בין אוהל אחד למשנהו יושבים צעירים ומנגנים בגיטרות שירים של הביטלס ולובשים חלוצות צבעוניות עם התמונה של צ'ה גווארה או הסיסמה "יאללה הפועל". תחושה של מחנה קיץ וריח נעורים.
המפגינים הדביקו לכל אוהל שם של רחוב ומספר: שדרת האוהלים 8, שדרת האוהלים 12 וכו'. בשדרת האוהלים 105 כבר החלו להופיע מרווחים בין אוהל לאוהל. הצפיפות אינה חונקת באזור זה ואף אפשר לחוש את הבריזה מן הים התיכון. ממעל ניתן לראות את השלט "ברוכים הבאים לשדרות לו-הייתי-רוטשילד". על שפת הרחוב פזורים בני ה-30 עם שרוואלים, תופים הודיים וכלי הקשה מאפריקה. הם רוקדים אחד עם השני בחושניות כאילו היו בגואה. נדמה כי אלה הם אנשים שחלמו על וודסטוק, אך פספסו אותו בשלושים שנה, דור שגדל על המיתוס של שנות ה-60 וילדי הפרחים שניגנו "קומבה-יא" בעודם על טריפ של אסיד וחולמים על עולם חדש. כעת ניתנה להם ההזדמנות להחיות את רוח התקופה והם עושים זאת.
טיפה מערבה משם נמצאים מספר אוהלים על משטח דשא באמצע השדרה. כאן לכל דייר יש אוהל וגינה פרטית ואני בטוח שאפילו "מערכת החינוך הכי טובה בשדרה כולה". כאן, האוהלים כבר מנקרי עיניים. הם גדולים, גבוהים, צבעוניים. אלה הם מגדלי היוקרה של שדרות לו-הייתי-רוטשילד. כאן גרים "בעלי ההון" המקומיים. אפילו בתוך שדרת המחאה ישנה חלוקה למעמדות. בסוף הטורים מופיעים שלושה אוהלים בודדים אל מול "הפטרייה" הבורגנית שבפינת הרחובות נחמני ורוטשילד. אלה הם אנשים של "אני חייבת מוסף גלריה על הבוקר, אחרת…" (על משקל "אני חייב קפה טורקי על הבוקר").
אבל הם שם. כל האנשים שתיארתי וכל הקבוצות שמניתי ישנים מזה מספר ימים בשדרה בתוך אוהלים מחניקים בשיאו של קיץ תל אביבי. והם יישארו שם כל עוד ישמר המומנטום. ואולי כאן מתחיל השינוי.
ממול לשדרת האוהלים 75 ישן אדם על ספסל. הומלס. חסר חולצה, מטונף ובודד הוא שכב מתחת לעץ שהפיל עליו גולגולים. חסר דיור. מישהו שבאמת צריך דיור בר השגה או קורת גג. אבל הוא, אפילו אוהל לא השכילו לתת לו.
הבטתי מעלה וראיתי כי בדירת חמשת החדרים המעוצבת שממול עומדים מספר חברים בני חמישים עם כוסות יין אדום ומביטים בפליאה על ההמון. "פשוט נפלא, סוף סוף מחאה חברתית. דובי – אולי ניפתח את הגוורץ?".
ברוכים הבאים לשדרת הת'חריר
מעל למאהל של ה"סטלנים" החושניים מהודו נתלה השלט "ברוכים הבאים לשדרת ת'חריר". זהו ביטוי נוסף ל"תחרירי-זציה" שאנו עדים לה בשבועות האחרונים. המחאות שסוחפות את המזרח התיכון מעוררות בנו תחושה של פספוס. גם אנחנו רוצים לנהור אל הכיכרות, לזרוק סיסמאות ולעמוד יחד כאוסף של זרים שבן רגע נהיים לשותפים, אנשים שמתלכדים לעם. זוהי כמיהה לאהבה ולאחווה, לתחושה של חלק ממשהו היסטורי. ואם המצרים והסורים יכולים, למה לא אנחנו? מהפכה. זהו צו השעה. אלא שיש לנו כבר דמוקרטיה, אז נתמקד בהחרמת מוצרי חלב, מלחמה במחיר הקוטג', ההחרמה של פלאפון ומצוקת הדיור. מזל שכל זה התחיל בפייסבוק, אחרת זו סתם הייתה מחאה ולא מהפכה.
כיכר ת'חריר נהייתה למיתוס, שמגלם בתוכו עולם עשיר של דימויים ותחושות. אך יש בשלט הזה, "ברוכים הבאים לכיכר ת'חריר", משהו פסול. העלבה של העמים הסובבים, זלזול במעשיהם. לא משום שהמחאה של מצוקת הדיור איננה חשובה. ולא משום שהיא לא סוחפת או מעוררת השראה. אלא שבכיכר ת'חריר האמיתית נאספו אנשים שחרפו נפשם אל מול טנקים, חיילים ומשטר רודני, תוך שהם בוראים מדינה מחדש ויוצרים לילדיהם עתיד טוב יותר. בסוריה אנשים נורים מדי יום. ילדים ואמהות בורחים מאש מקלעים תוך שהאבות והבעלים נטבחים. לא בדיוק אותה ליגה. קצת צניעות.
איפה הרעל?
אז היה שם הכל, אבל לא היה שם רעל. האווירה לא הייתה טעונה. לא הייתה תחושה של התגייסות להפגנה, לאנרכיה, לתהלוכה אל עבר מגדלי U ומתחם פינקס. תושבי השדרה לא רצו לרוץ אל עבר צמתים ולחסום אותם תוך שהם קושרים עצמם לדלת של סניף בנק לאומי עם השלט "די לאפרטהייד אתנוקרטי כלכלי בחינוך". השאיפה הייתה לשירת "אלינור ריגבי" ללא זיופים ולא לעמידה אל מול זרנוקים. במקום חשמל היו תופים, במקום אגרוף היה ליטוף. המעשה הבוטה ביותר היה זריקת פיצה על ראש העיר, וטוב שכך. חולדאי ראש עיר למעלה מעשור ולא חרת אפילו פעם אחת על דגלו את נושא הדיור והמחירים. הוא מצטיין בבניית מגדלים שנראים כמו זיקפה ענקית באמצע פלורנטין ובביקור במאהלים. לפעמים צריך לזרוק ביצים.
ההפגנה:
החלטתי שאם איני יכול לגור באוהל (HOT אמרו שאין תשתית לממירים במאהל), אז לפחות אקח חלק בהפגנה. אני לא מהאנשים שצועקים סיסמאות עם לפידים בתהלוכות, אך משהו מבפנים אמר שזה המינימום שאני יכול לעשות. כעבור חצי שעה כבר צרחתי בקול רעם "העם דורש צדק חברתי", למרות שאני לא מבין מה זה "עם" ולא מבין מה זה "צדק חברתי". נחשול האנרגיה סחף גם אותי. הייתה תחושה כי אתה עד לרגע היסטורי, כי מכאן והלאה דבר לא יהיה כשם שהיה. אלא שבישראל מחאות חברתיות הנן לרוב אתנחתא בין קרב לקרב, בין קטיושה לגראד.
בשדרות בן ציון הבחנתי במאות האנשים שזרמו ברחובות כמו נמלים שרצות אל עבר הקן. הם נהרו בהמוניהם מרחוב מלצ'ט, ורבורג ופרץ חיות ועלו אל עבר רחבת "הבימה". אליהם חברו מאות נוספים מן השדרה, מרחוב מרמורק ומרחוב חיסין ואליהם התווספו עוד מאות ועוד מאות עד שהאופק היה מלא בראשים ושלטים. דגלי הפועל התנוססו באוויר לצד דגל ישראל עם דמעות. היו שלטים שהוכנו ע"י סטודנטים, שלטים שהודפסו במקצועיות ושלטים של אנשים בודדים שפשוט כתבו עם טוש "נמאס לי". חם. לח. חשמל באוויר.
קבעתי עם שתי חברות שניפגש ברחבת התיאטרון בשעה תשע. לנוכח ההמונים צלצלתי אליהן וניסיתי לתת את מיקומי.
"אני מתחת לשלט אונס כלכלי כואב לא פחות. איפה את?".
- "אני ממש ליד השלט נמאס מביטלס וגיטרה בשדרה ביבי באימא שלך תן לי דירה".
גלי אמרה שחבל שלא הכנו שלט משלנו ושיצאנו "פרשים". הסכמתי איתה, כל מה שהיינו צריכים זה פיסת קרטון עליה כתוב "חייבים להכניס מזגנים למגה בר החדש מרחב ירקון!".
התהלוכה משדרת רוטשילד עד לרחבת המוזיאון לקחה למעלה משעה והיה ברור שכולם רצו – רצו לצאת, רצו להפגין, רצו להראות שהם לא אדישים, רצו לבוא עם ילדיהם ולהוכיח להם שגם הם בעניינים, רצו להניף שלטים גסים ורצו להוביל שירה במגאפון. היו שם שרצו שישקיעו בחינוך ולא בגבעות ביהודה ושומרון. היו אחרים שרצו זכויות לבעלי חיים וכאלה שרצו שיווין מיני וכאלו שרצו תוספת לעובדים הסוציאליים ולהעלות את שכר המינימום ועוד ועוד. אנשים שקמו יום אחד וגילו כי גנבו להם את המדינה. משלמי מיסים ועושי מילואים ואנשי שירות המדינה שמקבלים זין בעין.
אלא שלא היה קול אחיד, וגם לא מטרה אחת ואולי זה חלק מן הבעיה.
צ' אמר לי שהפגנות המוניות, זריקת ביצים וניפוץ מכוניות זה דבר חשוב עבור הדמוקרטיה. זה משחרר מתחים. נדמה כי האנשים אתמול החזיקו כל כך הרבה דברים בבטן כל כך הרבה זמן עד שהיא התמלאה בגזים. אתמול העם נפח את נפיחתו.
הנואמת הראשונה הייתה דפני ליף, מי שהקימה את האוהל הראשון – תחילה בפייסבוק ואז בשדרה. "יו, אני פשוט לא מאמינה כמה אנשים יש פה", אמרה במבטא צפוני, "יאו. לא, כאילו זה סרט". זה היה נחמד בהתחלה. תמים. תחושה שזו באמת מהפכה של אנשים ולא תהלוכה שמאורגנת ע"י מושכים בחוטים פוליטיים. "טוב, מין כזה הכנתי משהו כתוב אבל אני בשוק…יאו".
בין יאו ליאו ושוק לשוק היא דיברה קצת על דיור בר השגה. אחריה עלתה משהי מהפריפריה (מאמי, הפריפריה זה איזה מועדון חדש? כולם שם!) וסטודנטית מב"ש ואפילו עובדת סוציאלית. כל אחת דיברה על משהו אחר וכל אחת "חפרה" וכמעט אף אחת לא שלהבה. עם כל הכבוד, זו הייתה חבורה עם כריזמה של זבוב מת. לא שאין מקום לנאומים בעצרות, אך צריך גם סיסמאות, צריך לשלהב, צריך לעורר מהומה. רק המילה "בעלי הון" עוררה את כולם בו זמנית ולפתע בקע מתוך ההמון "בוז" אחד גדול, אבל זה לא הספיק. אנשים התחילו לנטוש את הכיכר.
לבסוף עלתה מורה לאזרחות שדיברה כאילו היה זה טקס יום הזיכרון בתיכון ממלכתי ג': "הורים, ילדים, חברים ושותפים…". באותו רגע כולם התחילו לדבר אחד עם השני ומישהי מאחוריי אמרה "טוב, היא מורה היא רגילה לזה שמפריעים לה".
אז הלכתי הביתה.
היה מדהים. היה פספוס. היה פוליטי. היה חברתי. ההמון שאג וחלונות הזכוכית רעדו בלשכות השרים.
אך בעיקר היה מבולגן.כדי להביא לשינוי אמיתי צריך מאסה קריטית של אנשים. לשם כך צריך מסר ברור ו"מנהיג", פרצוף שיהיה מזוהה עם התנועה והאופוזיציה. איפה יפה הבלורית והתואר? איפה המסר?
אז מה יהיה:
זו בטח השאלה שכל השרים שואלים את ביבי. מה יהיה?
"אל תדאגו חברים. מזל שיש את אבו מאזן. הנה בא ספטמבר ואיתו הכרזת עצמאות פלשתינאית ואינתיפאדה וגראדים ואז כבר שום דבר לא יהיה בר השגה".
Vive la' revolution
הערה לסיום: הרבה אנשים מדברים, מעט אנשים עושים. השבוע סיים יוגב גולן את תפקידו כמרכז שבט צופים בשכונת התקווה. בשקט בשקט, בלי מגפון ובלי פייסבוק, במשך שנתיים הוא יצר מהפכה מרשימה הרבה יותר מכל האוהלים שראינו עד כה. בהצדעה והערצה, אילן מנור.
