ארכיון חודשי: דצמבר 2011

חיים דרך מעבד תמלילים

אני שונא אותו. יש שיאמרו כי "שונא" היא מילה חריפה, כזו שיש לשמור למצבי קיצון. אינך שונא את שכנך, אתה שונא את הנאצים. שנאה היא מילה שאמורה לחרוג ממילון המונחים היומיומי שלנו. אני מבין זאת היטב ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לעשות שימוש במילה זו, בבואי לתאר את היחס שלי כלפי הקו האדום אשר מסמן שגיאות כתיב במעבד התמלילים שלי. אני אכן שונא אותו. שנים שהקו הזה רודף אותי ואת כתיבתי.

בעיניי, הקו האדום הוא כמו סופר-אגו אימתני או מצפון מילולי שמונע ממני לדהור במורד הדף לבן. מי שלא מפספס אף מעידה, קטנה ככל שתהיה. מי שצובע בגוונים בוהקים את השגיאות שלי, הטעויות שלי. ולאור הייקיות שלי איני מסוגל להתעלם ממנו. איני יכול להשלים את הפסקה, המשפט ואפילו המילה, בעודי יודע כי הקו האדום יושב לו שם תחת אחת המילים. וזהו אינו קו כחול או ירוק או צהוב, קו שמלווה אותך לאורך המסע. זהו קו אדום, קו נוקשה כמו של מורה או תמרור עצור. עצור בטרם תעבור למשפט הבא.

ייתכן שאני חש רגש כה עז כלפי אותו קו משום שאני חי דרך מעבד התמלילים. הוא שמאפשר לי לפרוץ את מגבלות הזמן והמקום והמחשבה. מישהו אמר פעם שכנפיים לא פחות חשובות משורשים. אז הדף הלבן של מעבד התמלילים הוא שנותן לי כנפיים, ולא המשקה "רד בול". רגע לפני שאני ממריא על כנפי ההשראה, הקו האדום תופס בקרסולי ומוריד אותי שוב מטה, למציאות. הדף הלבן הוא כמו הקנבס שלי. תארו לעצמכם שמתחת לציור היה מופיע לו קו אדום שמסמן לצייר את המקום בו סטה מכללי האסתטיקה של הציור. האם ליאונרדו היה יכול להשלים את יצירתו אם מתחת לחיוך של המונה ליזה היה מופיע לפתע קו אדום? איך היה מגיב מונק אילו הקנבס היה מתייחס לצעקה כאל שגיאה?

אלא שלא פעם הקו האדום כוזב, שכן חלק מן המילים אותן הוא מסמן קיימות, אלא שהוא אינו מכיר בהן. הקו האדום הוא צר אופקים, שריד של העבר שלא התעדכן מאז שנת 2007. אירועי הווה פסחו עליו והותירו אותו לא רלוונטי. והרי שיש בכך בעיה של ממש, שכן מעבד התמלילים הוא הפלטפורמה לשיח האנושי, הוא הכלי שמאפשר את השיח הגלובאלי של ימינו אנו.

לעיתים אני מדמיין את מעבד התמלילים כקפסולת זמן. אם מחר ניעלם, מעבד התמלילים יהיה התיעוד היחיד לעולם אותו יצרנו. המילון של Word כתיעוד של סך הידע האנושי. הציורים בפירמידות של המצרים הם מערכת סמלים המאפשרת לנו ללמוד אודות תרבות שהיתה ואיננה עוד. מה שלא נמצא באותה מערכת סמלים, כאילו מעולם לא התרחש. אוצר המילים של מעבד התמלילים הוא מערכת הסמלים של התרבות בת זמננו. לכן מעניין לבחון מהן המילים שקיימות במעבד התמלילים, ויותר מכך – מהן המילים שנעדרות ממנו.

ב-Word 2007 נמצא את המילים מלחמה וג'יהאד. כך גם את המילים פלשתינאים, פלסטין, איראן, הדרה, הכלה, ליבה, נתניהו, השמדה, אטום, שנאה, יוהרה וכיפת ברזל. סמלי החושך קיימים בשפע. ישנו תיעוד מדוקדק של העידן אותו יצרו בוש, בן לאדן והתאומים של ניו יורק. אישים אלה ומעלליהם נכנסו לאוצר המילים שלנו.

גם המילה "תקווה" מופיעה במילון המונחים של מעבד התמלילים, אך לא הסממנים העדכניים שלה. כך, מהפכת כיכר ת'חריר מעולם לא התרחשה. המראות של המצרים עומדים אל מול טנקים, בעודם מבקשים את החופש בתמורה לחייהם, לא מתועדים בקורותיו של האדם. האביב הערבי טרם נהפך לחלק מן השיח הגלובלי, הוא עוד לא עובדה קיימת, אלא רק אפיזודה חולפת.

אולי בכלל קפסולת הזמן שלנו נתקעה בעידן של בוש. אובמה והתקווה לשינוי אותה ייצג, לא כלולות במעבד התמלילים שלנו. הרגע בו עלה לבמה בליל הבחירות בשיקאגו, רגע של ניצחון הנאורות על החשכה, לא נצרר בצרור החיים. הנשיא עדין מזוהה כשגיאה, כמשהו שזוכה לקו אדום.

זהו גם גורלה של פייסבוק.

הרשת החברתית הזו נהייתה לחלק אינטגרלי מן החיים שלנו. היא משפיעה על האופן בו אנו מתקשרים זה עם זה ומבטאים את עצמנו. מילים כגון "לייק" ו-"שייר" נוכחות בשפתנו, בין אם כשמות עצם שמות תואר או פעלים. פייסבוק גם מעצבת את העולם בו אנו חיים. ההפגנה של חצי מילון איש הייתה "לייק" המוני לרעיון של מחאה חברתית. כיכר הת'חריר הייתה "שייר" המוני לרעיון של חופש ודמוקרטיה. לכן אם ביטלת את פייסבוק ביטלת את הכלי העוצמתי ביותר לחופש הביטוי.

המפחיד יותר מכל אלה, הוא שגם אני כבלוגר לא קיים ע"פ Word. הבלוגוספירה כולה כאילו נמחקה במחי יד, שכן גם היא נבצעת בקו האדום הנוקשה. הבלוגר חי בבלוגוספריה, הוא ניזון ממנה ומזין אותה. זהו ביתו של הכותב המודרני. אלא שהספרייה שמאגדת את הבלוגרים כולם טרם הוכרה כמוסד בעל שם, כהיכל שיש לו זכות קיום. בקפסולת הזמן שלנו עבודתי כאילו מעולם לא נבראה.

לפי הנאמר מעלה, האנשים אשר יוצרים את מילון המונחים של Microsoft Word הם מן האנשים החזקים בעולם. הם אלה אשר מציירים את הסמלים על המערות שבמצרים העתיקה. הם אלה שגם קובעים את גבולות השיח המילולי. אך העולם שלנו עשיר הרבה יותר מזה המשתקף במעבד התמלילים. הוא צבעוני וססגוני יותר מאוצר המילים המוגבל של אנשי Microsoft. לצד החשכה, קיימת גם הנאורות. לצד הבורות, קיימת גם התקווה. לצד אוזלת היד, קיימת גם העשייה. מערכת הסמלים של מעבד התמלילים שוללת מן האדם את הקרדיט על האופן בו השפיע על עולמו בשנים האחרונות. על הצעדים אותם פסע אל עבר הקידמה.

לכן, אני עושה שימוש בכלי ייחודי של מעבד התמלילים, אופציית ה-"הוסף למילון". מצד אחד זהו מנגנון הגנה. מה שמאפשר לי לברוח מהסופר-אגו המילולי של הקו האדום ולבלות את ימיי באופוריה של ההכחשה. אינני שוגה עוד לעולם. אך יותר מכך, ההוספה למילון מאפשרת לי לעדכן את עולמי, לתרום לשיח של החברה בה אני חי. וגם אם השינוי מתחולל רק במעבד התמלילים שלי, הרי שזהו שינוי של ממש, שכן כפי שציינתי, אני חי דרך מעבד התמלילים.

תחשבו על זה, אולי הגיעה העת שגם אתם תעדכנו את מילון המונחים שבמעבד התמלילים שלכם.

tילן מנור

באנגלית אני כאן- http://thetelavivpost.com/

הי מאמי- הכי די להדרת נשים!

הודעות ה sms הבאות הוחלפו בין שתי תלמידות בבית הספר אליאנס שברמת אביב א'

10:45 בבוקר

פלאפון: הי מאמי! די להדרת הנשים

סלקום: יאו מאמי הכי די להדרת הנשים!

פלאפון: מאמי אני חושבת שגם אני קורבן…

סלקום: יו מאמי את הכי קורבן!

פלאפון: לייק…לא כאילו סתיו אמר ליהל שלא תזמין אותי לאירוע השקה שלה הערב וגם זה סוג של הדרת נשים

סלקום: מה יהל משיקה?

פלאפון: הלו מאמי! את עצמה…היא מין כזה עושה מיתוג מחדש כי ירון dumped her

סלקום:  OMG …היא כזו חושבת את עצמה איזה פצצה איראנית

פלאפון: לייק…והיא הכי לא פצצה איראנית!

סלקום: הכי לא!

פלאפון: ביוש

סלקום: ביוש

12:00 בצהריים

פלאפון: יאו מאמי אימא שלי היא כזו אימא טליבאן!

סלקום: מאמי אימא שלך הכי אימא טליבאן…

פלאפון: לייק…היא אמרה שאין מצב שאני הולכת למסיבה של יהל כי הם פוסט מוצצים

סלקום: יאו מאמי את הכי out!…היא התכוונה פוסט ציונים

פלאפון: לייק! מאמי איך את הכי יודעת הכל?

סלקום: אני מין כזה סוג של רואה גיא פינס כל ערב ולפני זה יש זוג זקנים שלגמרי בעניינים

14:15 אחר הצהריים

פלאפון: מאמי אני בדיוק מודדת ב Zara מין כזו חולצה חצי פייטים סגול חצי לא

סלקום: יאו מאמי הכי סגול!

פלאפון: לייק…רגע אימא טליבאן באה…יאו מאמי, אימא שלי הכי אימא מיתון!

סלקום: אימא שלך הכי מיתון…

פלאפון: היא אומרת ש 2000 שקל זה יקר מדי לשמלה שלא מכסה כלום…ביי!

סלקום: יאו מאמי הכי ביי!…לגמרי עשתה לך פעולת תג מחיר

פלאפון: הכי תג מחיר…

15:45 אחר הצהריים

פלאפון: ממי אני מין כזה בקניון וחשבתי שמכל החברות שלי את הכי ניקול ראדימן

סלקום: יאו מאמי!…איך היא אוהבת!

פלאפון: לא מאמי איך אני אוהבת!… איפה?

סלקום: בדיוק יצאתי מפילאטיס…

פלאפון: הכי ליאה שנירר!

סלקום: לייק + שייר…ביוש

פלאפון: ביוש

18:25 בערב

פלאפון: מאמי ירון הרגע סימס לי שיערה bbmה אותו ושהיא בכלל לא באה למסיבה

סלקום: יאו מאמי היא הכי אתי דודאי!…למה היא לא באה?

פלאפון: לייק…היא מין כזה לא באה בגלל הכיבוש

סלקום: איזה כיבוש…?

פלאפון: הלו ירון לגמרי שכב איתה והוא בא למסיבה… הכי  awkward!

סלקום: יאו מאמי די לכיבוש

פלאפון: מאמי הכי די לכיבוש!

הסיפור של ערוץ 10 אינו כה פשוט

בחודש האחרון התקשורת הישראלית כמרקחה סביב סוגיית סגירת ערוץ 10. אנשי תקשורת רבים גורסים כי מי שפעל מאחורי הקלעים לסגירת הערוץ היה ראש הממשלה נתניהו. לפי אותם פרשנים, רוה"מ קיבל את ההחלטה לסגור את ערוץ 10 לאחר שהעיתונאי רביב דרוקר פרסם תחקיר שחשף אי סדרים כלכליים בחשבונות הנסיעות של נתניהו.

סיפורו של ערוץ 10 מוצג לציבור כמשהו פשטני. יש כאן סיפור שכל ילד יכול להבינו שכן ממש כמו במגרש המשחקים ביבי נפגע אז ביבי פגע. ביבי נעלבי.

אלא שפרשנות זו מעלה מספר הסתייגויות.

תחילה, קשה להאמין שלנתניהו יש בכלל זמן להתעסק עם נושא קיקיוני כמו ערוץ 10. הרי כל הזמן מסבירים לנו כמה ראש הממשלה עסוק. איראן, תוניסיה, מצרים, סוריה, שאריות דו"ח טרכנברג ותחזוקת ליברמן, כל אלו מטרידים את מנוחתו של ראש הממשלה. נתניהו כל כך עסוק שאפילו אין לו זמן להגיע לאזכרה לזכר נופלי השריפה בכרמל. אז מאיפה יהיה לו זמן לטפל גם בערוץ 10?

חוץ מזה, נתניהו הוא איש צבא. נכון שהוא לא היה אלוף או אפילו אלוף משנה, אך שירותו ביחידה מובחרת מאפשר לו לעמוד על גבעת הגנרלים. כפי שהכול יודעים, בצבא אין ענישה קולקטיבית. מפקד שיעז להטיל עונש שכזה ימצא ניצב בפני קבילה המונית. לכן קשה להאמין שראש הממשלה יחליט להעניש ערוץ שלם על טעות של עיתונאי סורר אחד בשם רביב דרוקר. הרי סגירת הערוץ משמעותה שליחת אלפי אנשים ללשכת האבטלה.

לא ככה?

נשים את ההומור בצד לרגע. הקשר החד חד ערכי שבין עלבונו של נתניהו לבין סגירת ערוץ 10 אינו משכנע. להיפך, ההסבר שמציעים חלק מן הפרשנים הנו כה פשטני עד שהוא מעיד על בוז כלפי האינטליגנציה של הציבור הישראלי. ייתכן כי ההסבר לסגירת הערוץ הוא מורכב יותר. זהו קרב אחד מתוך מערכה כוללת של נתניהו ואנשיו על התקשורת הביקורתית בישראל.

לחברי הממשלה הנוכחית חיבה גלויה למערכת החדשות של ערוץ 2 וזאת משום שהיא מנציחה את מצב החירום הלאומי בו אנו חיים. ראו למשל את פרשנינו לענייני ערבים ופאניקה אהוד יערי המקפיד לצבוע את האירועים במזה"ת בגוונים של שחור. אביב ערבי? אם תשאלו את יערי זה צונאמי ערבי.  לצידו יושב רוני דניאל, מי שהוא ספק עיתונאי ספק דובר צה"ל. דניאל משלים את התמונה של יערי והופך אותה משחורה למדאיגה. ובראש השולחן יושבת יונית לוי שאפילו בהקדמה לכתבה על מייבש כביסה מדברת בטון דיבור שמעלה חשש להמשך קיומה של מדינת ישראל.

בניגוד לערוץ 2, ערוץ 10 העז לעסוק בנושאים אחרים פרט למלחמה על הבית. הוא דן בקשר הון שלטון שבין נתניהו לטייקונים, הוא עסק בנושאים חברתיים ואף שידר בשידור חי רופא אשר איבד את בנותיו במהלך התקפה של צה"ל בעזה. בכך היה ערעור מסוים על המושג מלחמה קיומית.

הסיבה לסגירת ערוץ 10 לא הייתה נקמנות אלא פעולה חיונית להמשך הישרדותה של ממשלת נתניהו. נתניהו הוא ראש ממשלת חירום בעת חירום. רק בזכות זאת הוא שורד. ברגע שהשעון הגרעיני האיראני יפסיק לתקתק הממשלה עלולה ליפול. זהו השעון שמונע את הדיון סביב נושאים כגון כלכלה, רווחה וחברה,  נושאים שכבר איימו על ממשלת נתניהו בקיץ שעבר.

רוה"מ הוא מומחה בהישרדות. הוא למד זאת בשבועות האימונים של היחידה. המטרה כעת היא המשך שרידותה של הממשלה וכל האמצעים כשרים. סגירת ערוץ 10, פיטוריה של קרן נויבך ואף קידום חוק לשון הרע. יתרה מזו, צעדים אלו נועדו כדי לבסס את שלטונה של הממשלה ולאפשר לה לקדם את סדר יומה הימני לאומני ללא מפריע. אלו הטוענים כי המהלך של נתניהו ואנשיו נגד ערוץ 10 אינו פוליטי הנם וודאי צופים אדוקים של מהדורת החדשות של ערוץ 2.

מי שמאשש הנחה כי סגירת ערוץ 10 נובעת ממניעים פוליטיים הוא שר התקשורת משה כחלון. עיתון הארץ פרסם בשבוע שעבר ידיעה לפיה השר התוודה כי המניעים שמאחורי שורה של מינויים ברשות השידור היו פוליטיים ותו לא. כחלון הוסיף כי איננו מפחד מן המושג פוליטיזציה; אם הוא מנסה לקדם תפיסת עולם במסדרונות רשות השידור הוא צריך אנשים בעלי אותה תפיסת עולם. כחלון מציג את הפלורליזם והביקורת כמקל בגלגלי השלטון ואת ההגמוניה המחשבתית כמשהו טבעי.

אנשי נתניהו מדמיינים מצב בו ישנם שני ערוצי טלביזיה בישראל ששניהם בשליטתם, ערוץ 2 וערוץ 1. ממש כמו שתי העלמות של שלום חנוך, "זו שלי הייתה וזו שלי, ככה באו לי צרות טובות…". מי שמצפה כי מהדורת החדשות של יונית לוי תפתח לפתע מצפון טועה. הזבנג וגמרנו של ערוץ 10 יהדהד בראשם במשך זמן רב.

אולי בכלל ביבי נמצא במצב רוח נוסטלגי. ייתכן וההתבטאויות האחרונות אודות הילדות בבית הספר בארה"ב החזירו אותו לימי עבר, לשנות ה-60 הרחוקות. עידן שבו לא היה את המושג ביקורת או חשיפה. זו הייתה תקופה פשוטה יותר שכן היה ערוץ אחד ושופר אחד. אולי ביבי רוצה לחזור לימים ההם ולהקים מחדש את ה – BBC הישראלי.

BBC- The way BB C's it.

זהירות ריאליטי: למה ילדים משתתפים בתכניות מז'אנר הריאליטי?

החבטה שנשמעה שבוע שעבר על רצפת אולפני פוקס שבארצות הברית הייתה צריכה להדהד באוזני עולם הריאליטי כולו. רייצ'ל קראו, הזמרת המוכשרת בת ה-13 אשר שבתה את ליבם של צופי תכנית ה-X פקטור, קרסה אל הרצפה בעודה נאנקת מכאב לאחר הודחה מן התכנית. בעוד שמנחה התכנית קפא במקומו נוכח המראה המטריד, היה זה השופט המנוכר סיימון קאוול אשר רץ אל הבמה כי להרים את ילדת הפלא מן הרצפה.

מה לא נאמר על רייצ'ל. שהיא זמרת נדירה, שיש לה יכולות ווקאליות של כוכבת, שעוד נשמע עליה רבות ואף שיש לה נשמה של זמרת בלוז זקנה. אלא שקריסתה של רייצ'ל מוכיחה כי תכניות הריאליטי הפכו כה קיצוניות עד כדי כך שהן מהוות סכנה של ממש למשתתפים. אפילו הז'אנר הזה, שכבר בראשית ימיו היה בעל אופי קניבאלי, עבר את גבול הטעם הטוב.

למרות כישרונה הרב, כוכבת ה-X פקטור הדגימה כי ילדים צעירים אינם בשלים די כדי להתמודד עם המתח והכאב של ההדחה אל מול מיליוני צופים. והרי שזה בסדר שכן הם עדין ילדים. תכניות ריאליטי דורשות מן המשתתפים יותר מיכולות תיאטראליות, הן דורשות בגרות, והבגרות כפי שאנו יודעים באה עם הגיל. כך שמלכתחילה לא ניתן לצפות שילד ידע להתמודד עם העול של השתתפות בתכנית מסוג זה.

היוצר של תכנית ה-X פקטור, סיימון קאוול, אמר לא פעם כי הוא שמח שבגרסה האמריקאית הוחלט לאפשר לילדים בני 12 ומעלה להשתתף בתכנית. זאת בניגוד לפורמט המקורי הבריטי בו גיל המשתתפים מוגבל ל-16. ואכן, הורדת הגיל אפשרה לתכנית לגלות כישרונות יוצאי דופן ביניהן הזמרות רייצ'ל וחברתה דרו רבינוביץ' שהודחה לפני מספר שבועות.

גם במקרה של דרו בת ה-14, סצנת ההדחה הייתה בלתי נסבלת ולא היה ראוי לשדרה. אלא שהתכנית היא מז'אנר הריאליטי אשר ניזון מרגעי חולשה ומנצלם עד תום. דרו ורייצ'ל ציינו לא פעם עד כמה הן שמחות לקחת חלק בתכנית וכמה הן מרגישות בשלות להיות כוכבות. אולם ילדים אינם תמיד יודעים מה הדבר הנכון ביותר עבורם שכן אין להם עדין את היכולות לשפוט את המסוגלות שלהם.

נכון שניתן לבוא בטענות להורים של שתי הילדות ולטעון כי הן הפקירו אותן בידי ההפקה. אך מעשה שכזה יגרום לנו להתמקד במקרה פרטני ולא בתופעה הרחבה יותר. יש לבוא בתלונות גם לרשתות השידור וליוצרי התכנית המוכנים לעשות רווח על גבם של ילדים ובכך לפגוע ברווחה שלהם. יתרה מזאת, יש לבוא בטענות לרשויות המפקחות שלא בלמו את הרעב הבלתי נגמר של הטלוויזיה בשידור חי.
נדמה כי המוכנות לשלב ילדים צעירים בתכניות הריאליטי תוך שימוש בתירוץ "הם בוגרים יותר מגילם" הוא חלק מהתהליך של ביטול גיל ההתבגרות. כיום, המושג הזה רוקן מותכן. ילדות בנות 12 אינן רק מתלבשות כמו אחיותיהן בנות ה-30 הן גם מדברות כמוהן ואף מתהלכות כמוהן. אלא שהן לא כמותן שכן הן טרם עברו את קברת הדרך של ההתבגרות, תהליך אשר מכשיר את הפרט לקראת הדרישות של העולם שהנו לעיתים גם אכזר. כחברה, קיבלנו את מות גיל ההתבגרות כמובן מאליו. אנו מציידים את הילדים בפלאפונים, אודם וחותלות ושולחים אותם לדרכם. אלא שטשטוש הגבול שבין ילדות לנעורים ולבגרות מכיל בחובו סכנות רבות. הדוגמא של רייצ'ל היא רק אחת מהן.

בישראל גם כן קיים כיום פורמט ריאליטי אשר מבוסס על תחרות זמרה בקרב ילדים. מדובר בתכנית "בית ספר למוסיקה" המשודרת בערוץ 2. לעומת גילאי המשתתפים בתכנית זו, דרו בת ה-14 היא קשישה מפולניה. למרות שבתכנית לא מתוכננות הדחות אכזריות הרי שמדובר בתחרות לכל דבר אשר תכלול מנצחים ומפסידים וכל זאת אל מול מצלמות הטלוויזיה והצופים שבבית.

ל"בית ספר למוסיקה" יש אופי "פיצקי". כולם נורא "פיצקים" ו "שמיצקים" ו"חמודונים". לפני שכל מתמודד עולה לבמה, צביקה הדר המנחה מקפיד לשאול אותו כמה שאלות "פיצקי"  חמודות שכאלו. אלא שההתנהגות הזאת באה להסתיר את האופי האמיתי של הסדרה שגם כן עושה ניצול בילדים הצעירים לצרכים מסחריים. ככל שלא יטשטשו זאת, גם זו תכנית ריאליטי.

הביטוי הטהור ביותר לאופייה האמיתי של "בית הספר למוסיקה" הוא הצילום של המתמודד רבע שעה לפני שהוא עולה לבמה.  לא סתם בחרו להראות קטע זה שכן זהו התמצית של ז'אנר ריאליטי- התחרות, ההתרגשות, התסכול, הלחץ של המתמודד לפני שהוא עולה לבמה, הספק שמא יוכל לעמוד באתגר ו"הדרמה האנושית". טיפות הזיעה וההתנשפויות הכבדות הן שמביאות את הצופים ואת המפרסמים, לא צביקה הדר ה"פיצקי".

ישנם בארץ לא מעט בתי ספר למוסיקה. ההבדל ביניהם לבין בית הספר של ערוץ 2 הוא שבמוסדות החינוך ישנם מורים, אנשים אשר עברו הכשרה ייעודית כדי לעבוד עם ילדים ולפתח את יכולתם המוסיקאלית תוך התחשבות בצרכים ובמגבלות שלהם. עם כל הכבוד ליהורם גאון ולזמר משה פרץ, הם אינם מורים. ייתכן והמוכנות שלנו להפוך סלב למורה מראה עד כמה שכחנו את החשיבות של מקצוע זה.

אמש צפיתי בשידור חוזר של אחת התכניות של "בית הספר למוסיקה". ניכר היה כי השופטים המכובדים עסוקים יותר בלעקוץ אחד את השני מאשר להקדיש תשומת לב לילד שעומד מולם מעט נבוך ובעיקר נרגש מן המעמד. זוהי אולי הדוגמא המיטבית לפער שבין סלב לבין מורה. מורה טוב היה מקדיש יותר תשומת לב לילד ועוקץ את עמיתו המורה להתעמלות בחדר המורים.

התכנית "בית הספר למוסיקה" כוללת בחובה אלמנט נוסף שילד צעיר לא אמור להתמודד איתו, ההפקה. מצלמות, מפיקים, במאים, מאפרים, מלבישים כל אלו מקרקרים סביב הילדים עד שהם נהפכים למוצר מוגמר, לבארבי רגע לפני שהיא כובשת את הבמה. לצעירים המוכשרים יהיו עוד שנים רבות להתנסות בהפקות שכאלו, מה פתאום החליטו בערוץ 2 שהם צריכים לעשות זאת כבר בגילאי בית הספר היסודי?

אין זה מפתיע למצוא מתמודדים בני 13 בתכנית טלוויזיה אמריקאית. הטלוויזיה האמריקאית אינה מקדשת דבר. הכול למכירה כולל התום של הילדות. לישראל תמיד היה רצון עז להידמות לאמריקה אך עלינו לברור בקפידה רבה יותר את הדברים אותם אנו מוכנים לאמץ מאחותנו הגדולה.

תמיד היינו שפויים יותר מאמריקה. בואו נישאר כאלה, בואו נשאיר את הילדים מחוץ לתמונה.

אילן מנור

אקוניס מטאטאה- למה אנחנו לא מוטרדים מאופיר אקוניס?

בשנת 1994 הוציאה חברת וולט דיסני את הסרט "מלך האריות" לאקרנים. הסרט, אשר מגולל את סיפורה של ממלכת החיות באפריקה, הפך לסרט המצויר הרווחי בכל הזמנים ואף זכה בשני פרסי אוסקר. את "מלך האריות" ראיתי לראשונה יחד עם אחי הגדול אורן וחברו הטוב יוני. הייתה זו תקופה בה הסרטים של דיסני התעלו על מושג הגיל וקסמם נגע גם בנערים בני 15 ואף במבוגרים בני 40.

מאז ועד היום דורות נוספים של ילדים התבגרו לצד דמויות כגון מופאסה, סקאר וכמובן טימון ופומבה, צמד השובבים אשר לוקחים תחת חסותם את יורש העצר הגולה סימבה . תחילה, יורש העצר מוצא עצמו טרוד בענייני המלוכה וברצח אביו, מלך החיות. אך במהרה הוא מחליט לאמץ את העיקרון לפיו חיים הצמד טימון ופומבה-  אקונה מטאטאה, אין דאגות.

בשבועות האחרונים אופיר אקוניס, חבר הכנסת ממפלגת הליכוד, פועל כדי לקדם את חוק העמותות השנוי במחלוקת. מטרת החוק המוצהרת היא למנוע מעמותות ישראליות קבלת תרומות ממשלות וארגונים בין לאומיים. המצדדים בחוק טוענים כי הוא נועד למנוע ממשלות וגופים זרים לפעול נגד האינטרסים של מדינת ישראל דרך הזרמת כספים לעמותות מקומיות.

אולם, נדמה כי ישנו קונצנזוס רחב בציבור הישראלי שמטרת החוק היא בעצם לרושש ואף לחסל עמותות בעלות נטייה שמאלנית. זאת לאור העובדה כי החוק אינו מונע תרומות אישיות שהן מקור הפרנסה של מרבית העמותות הימניות הפועלות  בארץ. בנוסף, מסתתר כאן, ניסיון לשתק את ארגוני זכויות האדם המקדשים את ערך החיים ומעלים לתודעה הציבורית עוולות המתרחשות בשטחים. עמותות שמאלניות שכאלו מהוות זבוב טורדני סביב שלחן הממשלה, הזמזום הבלתי פוסק שלהן מפריע לשרים לנהל את ענייני המדינה.

חוק העמותות מצטרף לחוק נוסף אשר מעורר הדים בימים אלו וזהו חוק לשון הרע. החוקים הנ"ל זוכים לתשומת לב כה רבה נוכח החשש שהם מהווים פגיעה ביסודותיה הדמוקרטיים של ישראל. חשש זה קיבל חיזוק לאחרונה כאשר הדמוקרט אופיר אקוניס הביע את דעתו כי הסנטור גו'זף מקרת'י, אשר ערך ציד מכשפות רחב היקף בארה"ב בשנות ה-50, "צדק לגמרי". ניתן לשער כי מר אקוניס שואף לשנות את אופייה של מדינת ישראל מדמוקרטיה לדמוקטטורה.

מקריאת עיתוני סוף השבוע ניכר כי עיתונאים ואישי ציבור רבים עסוקים כעת בכתיבת הכתובת על הקיר. אך האם משהו באמת קורא אותה? איפה ההמונים שאמורים למלא את כיכרות העיר ורחבת הכנסת?

ייתכן כי אנו חיים כעת בעידן האקוניס מטאטאה, עידן בו אופיר אקוניס חופשי לקדם חוקים אנטי דמוקרטיים שכן הציבור אמנם "מוטרד" אך עדין מאמין כי יהיה בסדר. אין דאגות. תופעת האקוניס מטאטאה היא מרתקת לאור העובדה שרק לפני מספר חודשים הדמוקרטיה הישראלית גילתה את עצמה מחדש. מאות האוהלים בשדרות רוטשילד כאילו בישרו את לידתה של הרפובליקה השנייה, ישראל כדמוקרטיה המתחדשת. ולפתע, שבנו לסורנו. השיתוק, האפטיה וחוסר העניין של הציבור שבו. חזרנו לימי ה "הכול יהיה בסדר".

האם היה זה הריון מדומה? האם ישראל החדשה כלל לא נולדה?

לא פעם אני מוצא עצמי תוהה מה נשאר מאותה מחאה חברתית ייחודית שנצפתה פה בקיץ שעבר. עד כה חשבתי כי המחאה הביאה לשני שינויים משמעותיים בחברה הישראלית. הראשון היה ההתעוררות של הישראלים הצעירים. זהו אותו הדור שאליו אני משתייך, דור שהתאפיין בחוסר אכפתיות כלפי הספירה הציבורית ושקיעה בתוך האני. הנושאים החברתיים היו כמו אותם ארגוני זכויות אדם, זבובים שמגיחים מדי פעם מבעד למרקע או למקלט הרדיו ומסיחים את הדעת בדרך למכללות היוקרתיות.

ואז הגיעה דפני ליף ומשהו השתנה. האני לקח צעד אחורה והחברה תפסה את מרכז הבמה. מרבית האנשים שאכלסו את האוהלים בשדרות היו צעירים אשר מצאו עצמם לפתע מעורבים בנעשה במדינתם. הסטודנטים החליפו את הבירה במיץ פטל מוגז עדין, את ביונסה בביטלס ואת המגזין בלייזר ב"מניפסט" של קרל מרקס. לא עוד ערבים במועדונים צפופים אלא שיחות לאין קץ מתחת לפנסים מהבהבים. מעורבות הצעירים הייתה נוכחת בעיקר בהפגנות הענק. דור המבוגרים עמד בשולי כיכר המדינה כאשר בליבה עמדו בני ה-20 וה-30 חמושים בשלטי הצדק החברתי.

האמנתי כי זהו שינוי יסודי בחברה הישראלית. אותם הצעירים שהתעוררו לחיים בקיץ 2011 היו אמורים לחלחל אט אט לתוך הממסד החברתי והפוליטי ולהוות את האוונגרד,  חיל החלוץ המהפכני. השפעת המחאה על חייהם הייתה אמורה לשרוד את פינוי האוהלים מן השדרה. זו הייתה ההבטחה הגדולה של מחאת האוהלים.

השינוי המשמעותי השני בו הבחנתי היה קשור לדימוי של הטייקון המקומי. בימים שקדמו ל"שדרות לו הייתי רוטשילד" הטייקון היה מושא להערצה בעיני הישראלים. סלב מקומי אשר תועד במדורי האופנה והרכילות. נשים רצו להכיר אותו וגברים רצו להיות כמוהו. דרכו הפך העושר לאמת מידה לפיה מודדים את האדם. כך הפכו תושבה ועופר לאצולה החדשה.

והנה במהפכה חל פיחות משמעותי במעמדם. לא עוד גיבורי על אלא אויבים השולטים ביד רמה בתקשורת, בפוליטיקה ובכלכלה. בכירי המשק נצטיירו כמי שתאוות הבצע שלהם הובילה את המדינה לאסון חברתי. הבוז כלפי העשירים היה כה גלוי עד שהיה חשש שהוא יוביל לאלימות של ממש, להסתערות על מוקדי הכוח.

אלא שבשבועות האחרונים עולה בי החשש כי שתי ההנחות שלי היו שגויות. לצד ההערצה לניקול מן הסדרה "מעושרות" ישנה גם אפאטיות ציבורית לכל המתרחש בכנסת ישראל. תופעת האקוניס מטאטאה. ייתכן ומדובר בתרדמת חורף שהיא תולדה של הגשם הראשון. אך זו עלולה להיות גם ההוכחה לכך שהמחאה הייתה תופעה ולא מהפכה של ממש, אולי האקוניס מטאטאה מהווה דווקא חזרה לשגרה.

בשירם גברת רובינסון שואלים סיימון וגרפונקל Where have you gone Joe Dimaggio a nation turns its lonely eyes to you.

אני שואל להיכן נעלמתם יושבי האוהלים, מדינתו נושאת עיניה אליכם.

ולמי שתוהה מדוע אני אינני סוחף אני את ההמונים לכיכר אענה כי משהו חייב לכתוב.

אילן מנור

קולר לכל מלצר

"אני אופטימי". זו היתה תשובתי לשאלה "הי, מה שלומך היום ?" שנשאלה ע"י מרבית הלקוחות שפגשתי במסעדה האמריקאית בה מלצרתי בשנת 2005. היו אלו ימי התום של אחרי הצבא, העולם קרא לי לתור בנופיו ונעניתי בשמחה. אלא שהעולם לא הציע לממן את אותו המסע ולכן נאלצתי למצוא עבודה אשר תניב את אלפי השקלים הדרושים בפרק הזמן הקצר ביותר. פרשתי את כנפיי שהיו כבולות במשך שלוש שנים בים של ירוק ועפתי כל הדרך אל פסל החירות, אל ארץ ההזדמנויות.

מאחר שגדלתי בארצות הברית הכרתי היטב את כללי המשחק של המלצרות האמריקאית. תחילה, מעמדך רם הרבה יותר מזה של המלצר הישראלי. אינך מלצר אלא חלק מה- food service industry. בן רגע אתה נהפך לחלק משוק העבודה, לקפטן של התעשייה המקומית, לשותף בעוצמה הכללית של המעצמה העשירה בעולם.

נכון שבאמריקה הנימוס בא להסוות את הניכור התהומי שבין בני האדם, את החשש מן הזר ברחוב. יחד עם זאת, יש איזשהו כבוד הדדי בין נותן השירות לבין הלקוח. התפיסה היא כי המלצר הוא חלק מחוויית הסעודה ולכן נרקמת מערכת יחסים זמנית בינו לבין הסועד.  הארוחה מתחילה בהצגה הדדית של השם, ממשיכה בשאלה גנרית כמו "מה שלומך היום?" או "איך עובר היום" ו אפילו "איזה מבול" ומסתיימת בברכת המשך יום נעים או have a good one.

לאור יכולת תיאטרלית מינימאלית הייתי טוב מאוד במילוי התפקיד של המלצר הנחמד והציני.

"הי, השם שלי זה אילן ואני אהיה המלצר שלכם. איך כולם היום?…אני? אני אופטימי…ומה להביא לכם לשתות….לא אני לא מכאן, אני מישראל….כן, הפלשתינאים הללו ממש מקשים על החיים……..לא אני חוסך כסף לטיול…כן אני רוצה לנסוע לראות את הבית של אלביס בגרייסלנד…

ייתכן והסיבה שהמלצרים בארה"ב זוכים ליחס טוב יותר מעמיתיהם הישראלים נעוץ בעבודה שהמלצר הוא אכן חלק מכלכלת השוק שהאמריקאי כה מעריץ. יתרה מזו, הם הבסיס לכלכלת השוק שכן הם אלו שמזינים אותה. מי שהשכיל להבין זאת היה התסריטאי של הסרט "פייט קלאב". פרויקט הוונדליזם הארצי שהוצג בסרט מתחיל דווקא מחבלה באוכל.

חוויית מתן השירות האמריקאית מצאה חן בעיני. נהניתי מן ה "תן וקח" עם הלקוח, מן ההזדמנות להכיר בשנית את התרבות האמריקאית ובעיקר נהניתי מהכסף שעשיתי. היה זה די ממון כדי לאפשר מסע חובק עולם מאוסטרליה ועד לפלנד, מניו זילנד ועד פוקט מהבית לקצה העולם וחזרה.

עם שובי ארצה החלטתי לחזור אל  ה- food service industry. שאפתי להיות חלוץ של התעשייה הישראלית, ממש כמו דב לאוטמן ה"איש ליד המכונה". אלא שבבית הקפה התל אביבי שרדתי רק חודש, שכן בישראל, המלצר איננו תעשיין. הוא גם איננו חלק מן החוויה הכוללת של הסעודה. למעשה הוא כלום.

כיום, לקוחות רבים מתיישבים ומזמינם מן התפריט מבלי אפילו להרים את העיניים ולהבחין באדם שעומד מולם. "תביא". זו המילה המקובלת. "תביא קפה הפוך", "תביא סלט", "תביא לחם", תביא מלח" ולבסוף "תביא חשבון". מילה מוכרת נוספת היא אין. "אין מלח", "אין סוכר" ו "אין פה בכלל פירות". בשנים האחרונות הלקוח גם הפך לכל יכול. בהינף אצבע הוא יכול לשנות מנות, משקאות ואפילו את דרכי ההגשה. "תעשה לי הפוך חלש, דל, רותח, בכוס זכוכית ארוכה בלי ידית. ותביא גם איזה עוגייה".

למרות אחוות המעטים מול רבים וכולנו מילואימניקים, בעלי עסק אינם חושבים פעמיים לפני שהם מנצלים את המלצר באופן מחפיר. אין משכורת, אין תנאים ואין ימי מחלה. והקומבינות של השכר הינן מגוונות ורבות כמו התסרוקות של ליידי גאגא. בניגוד לפיתות של אייל שני במסעדת "המזנון" אשר מלאות בכל טוב, המלצר מקבל כלום בפיתה.

במידה רבה הדבר מגוחך שהרי אין כמעט  צעיר ישראלי שלא עבר בתחנת המלצרות. תיכוניסטים לקראת הגיוס, חיילים משוחררים וסטודנטים, כולם לוקחים חלק בשוק הבשר. במשך הזמן בו הבת או הבן ממלצרים, ההורים לפתע מאירים פנים לכל נותני שירות, הטיפים גדלים אוטומטית בעשרה אחוז. אלא שכמו במקרה שלנו האלכוהוליסטים, תמיד יש רגרסיה וחזרה לדפוסי ההתנהגות הפסולים. אם קיים מיתוס של מעטים מול רבים בעולם המסעדנות הוא קיים בין המלצרים לבין עצמם.

הטיפ שמשאיר צעיר בן 28 הנו כפול מזו שמשאירה אימו בת ה-58.

כעת, אנו מתבשרים כי השפלת המלצרים מגיעה לשיאים חדשים. "הארץ" דיווח הבוקר כי בתי קפה ומסעדות רבות מנהיגים רפורמה אותה אני מכנה "קולר לכל מלצר". מהיום לא נצטרך עוד לסבול את הקושי הרב שבהרמת יד, האמרה "תסלח לי" או פשוט לחכות שהמלצר ייגש לשולחן שכן מעתה לכל סועד יהיה זמזם אשר עם לחיצתו יעבור רטט קל בקולר שהמלצר יענוד על היד. ממש כמו ה"בזזזז" שבו דון דרייפר מסמל למזכירה של שנות ה-60 כי עליה להיכנס למשרד ולהביא עוד קרח.

הקולר החדש מסמל התדרדרות נוספת במעמדו של המלצר. כעת הוא אפילו לא יזכה ליחס אנושי.  קולר שמים לכלב, לא לעובד.

ואולי זה בכלל מסמל תופעה רחבה יותר. ביזוי נוסף של מעמד העובדים הפשוטים. הניצול נהיה לתופעה מוכרת ומקובלת בישראל, ממש כמו במקרה של עובדי הקבלן למענם עופר עיני נלחם במשך 24 שעות. כתבתי כבר שבישראל אדם נמדד לפי כיסו. ההון הכלכלי שווה להון האנושי. לעובדי הקבלן ולחלק גדול מן המלצרים אין הון ולכן הם אינם קיימים, רוחות רפאים מכוסות בסדין לבן.

מדבריי וודאי נשמע שאני מרים את נס הדגל הסוציאליסטי וקורא לעובדי כל ישראל להתאחד. ממש לא. תמיד אטען שקנייה זו תרפיה.  אך אני מאמין בכבוד בסיסי, אני מאמין שאין עבודה שלא מכבדת את בעליה ואני מאמין שלכל עובד מגיעים התנאים הבסיסיים ביותר, גם אם הוא עובד קבלן.

רפורמת "הקולר לכל מלצר" צריכה לעורר הדים משום שהיא סימפטום נוסף של מחלה מוכרת, מחלה שבה כולם עסקו בקיץ שעבר לפני שהגיע הגשם הראשון ודחף את כל האנשים חזרה לביתם. אם נשאר משהו מן הרוח של שדרות רוטשילד אני מקווה שהיא תיתן את אותותיה בימים הקרובים שכן קולר שמים לכלב, לא לעובד.

אגב, משום שאני בן אדם תיאטרלי, עזבתי את בית הקפה בו מלצרתי בסצנה המזכירה את התפטרותו של טום קרוז בסרט ג'רי מגוויר. נעמדתי באמצע המסעדה ופניתי לליבם של הלקוחות והעובדים. הפצרתי בהם כי ניתן לשנות את השיטה, כי לא מאוחר מדי, כי מגיע לנו יותר. עשיתי דרכי אל הדלת ושאלתי whose with me? איש לא בא. כנראה ששאר המלצרים טרם הספיקו להגיע ללפלנד.

אילן מנור

באנגלית אני כאן- http://thetelavivpost.wordpress.com

על פי מה אנו שופטים אדם?

ביום ב' פגשתי את חברתי הטובה ענת בבית קפה תל אביבי. מטרת הפגישה הייתה עדכון שבועי בנושאים שונים שנמצאים על סדר היום של גדודי הירושלמים שעברו לתל אביב בשנים האחרונות. בנוסף, הפגישות נועדות כדי ללמוד מילים חדשות שנכנסו לז'רגון המילולי של בני ה-27. לאור העובדה שבשבועות האחרונים הסתגרתי בביתי יחד עם מעבד התמלילים, הפגישות השבועיות עם ענת מבטיחות כי לכשאצא מן הבית אוכל להמשיך ולהתערות בסביבת בני האדם.

למשל, מסתבר שהמילה bible עומדת להיות ה-מילה של החורף. Bible באה לתאר מצב של תדהמה נוכח מידע חדש ובקשה לוודא כי אכן שמעת נכון אתה מה שחברך אמר. למשל-

"מאמי, שמעת שביבי חמצן לבלונד?"

"bible?"

"bible!"

בעודנו לוגמים את האמריקנו ושואלים מי עושה מה למי ואיפה, שמנו לב כי מאחורינו יושבת אושיה טלוויזיונית לשעבר בת גילנו שכיכבה בלא מעט דרמות של הטלוויזיה החינוכית. מיד לאחר שהזמינה מן המלצר משקה כלשהו, התייחסה האושיה למצב החברתי והפוליטי בישראל. דבריה התדרדרו במהרה לשצף של קלישאות מאוסות אשר השימוש בהן אינו מבשר רק על היעדר מחשבה יצירתית אלא על העדר מחשבה כלשהי. "אני מתנגד לקפיטליזם משום שהוא גורם לבני האדם להתחרות זה בזה", "זה שאנחנו לא מוכנים להגיד פלסטין זה ממש ילדותי" וגם "דפני ליף צריכה לרוץ לכנסת רק ככה היא תשפיע".

הבנתי כי מדובר באדם חדל אישים והבלי אשר יכולתו האינטלקטואלית מסתפקת בכך שהוא יודע לשנן פתגמים אותם שמע בערוץ 2. היה זה מביך באותה מידה שזה היה מרגיז. המסקנה ברורה, מר. נתניהו סוגר בצדק את הטלוויזיה החינוכית. דבריו כה קוממו אותי עד שדרשתי מענת שנעבור מקום. היא ענתה bible?

יהיו מי שיאמרו כי שפטתי את אותו כוכב עבר בחומרה רבה מדי, כי מהאזנה בת חמש דקות לשיחת חולין לא ניתן לשפוט אדם. זה נכון. מצד שני, זהו האופן בו אני בוחן בני אדם מזה מספר שנים. הרושם הראשוני שזר יוצר אצלי מקבע את מעמדו בעיני לתקופה ארוכה. בתוך כמה דקות אני מחליט מי לימין ומי לשמאל, מי לחברות  ומי לשיממון. המילים בהן אני עושה שימוש בעת בחינת בני האדם מסמלות כי זהו אקט רגשי. אינני מסתפק בהכרזה כי אדם מסוים לא שווה את זמני אלא אני מוסיף ואומר כי אין זה הוגן שהוא סופח חמצן ופולט פחמן דו חמצני לאוויר.

ומה הקריטריון לשפיטה ב בג"ל, בית משפט גבוה של אילן ? מחשבה, יצירתיות והומר. אני מחפש אנשים שצבועים בצבעים עזים ולא בגווני אפור. ואין טיעונים לעונש ואין עדי אופי ואין הקלות במתן גזר הדין.

כמובן שלעיתים גם אני טועה. אם אהיה כנה אז אודה כי יש תקדימים בהם סימנתי פרטים כמוקצים מחשש למיאוס אך כעבור זמן מה הם התבררו כאנשים שאני שמח לכנותם חברים. קרה שבית המשפט נאלץ להתנצל בפני הנאשם. אך כמו כולם גם אני זקוק לאיזשהו כלי כדי לסנן את בני האדם ולברור במי אני בוחר כבן לוויה למסע.

אחרי השיחה עם ענת תהיתי אם יש כלי מדידה אמין יותר.

פרסומת ישנה טענה כי האדם נמדד לפי כיסו, כוסו ושעון Tissot. במידה רבה זה נשמע שרירותי ממש כמו שיחת חולין בת שלוש דקות. אך מפתיע לגלות כי פרסומת זו תקפה במידה רבה גם כיום. בישראל, כמו במרבית העולם המערבי, כיסו של האדם אכן קובע את ערכו. ההון הכלכלי שווה להון האנושי. כך, ארנקו של הפרט אומר עליו הכול. האם יש לו כרטיס אשראי רגיל או זהב? ואם זהב, למה לא פלטינום? האם בחריצי הארנק מסתתר לו כרטיס של קופת חולים כללית המפ"איניקית או של הקופה הרוויזיוניסטית? ובכלל, האם זה genuine leather או ארנק מחנות "אופנת סן רמו" בפינת הרחובות שנקין וקינג ג'ורג'?

אלא שאני פוסל את מדד הכיס על הסף ולא רק משום שאני נצר למשפחת ההסתדרות. מדד זה אינו קביל משום שכיסי דל. ואני לא אעשה שימוש בכלי מדידה אשר פוסל אותי. אגב, אל תחששו, לא חסר לי דבר. בזמן שאני כותב מילים אלו אחי צובר מיילים בטיסות טרנסאטלנטיות. הוא שר האוצר ואני שר התרבות. ולא, אני לא לימור לבנת.

גם כוסו של האדם אינה אומרת מאומה על אופיו, על הערכים אשר לפיהם הוא חי, על סוג בן הלוויה שהוא יהיה. הרי מי ששותה כוס יין לבן יכול להיות אנין טעם באותה המידה שבה הוא עלול להיות פלצן. מי ששותה גו'ני ווקר יכול להיות דגנרט באותה המידה שבה הוא מושפע מאחרים. לאור עברי האישי כנראה שהייתי מעריך רק את מי ששותה וודקה מן הבקבוק.

התלבטתי בסוגיה עם חבר נוסף אשר אמר לי כי הדרך היחידה בה ניתן לשפוט אדם היא לפי העט שלו. אם העט אכולה זה מראה כי זהו אדם יצירי ורגשי. אולי אף אומן. אם העט משומרת כנראה שמודבר באדם אנאלי. גם צבע העט קובע רבות, האם זהו האדום של האינטרנציונאל או הירוק של הדולר האמריקאי? אולי זוהי בכלל עט שחורה של מי שחייו מלאים עצב ויגון. עט פיילוט שמנונית שייכת לאנשי המחשבה שרצף מחשבותיהם מחייבת עט שתעמוד בקצב הקטר שרץ במוחם. אנשים קפדניים יכתבו בעט כדורי אשר מחייב לחץ ותשומת לב לכל אות.

ויש שיאמרו כי יש לשפוט אדם לפי התנהגותו ברגעים בהם יש לו כוח על האחר, או על פי העמדה אותה הוא נוקט ברגע מחלקות או על פי האופן בו הוא מתייחס לאדם שלא יכול להעניק לו דבר פרט לחברות. והיה אפילו מי שאמר כי לא ניתן לשפוט אדם לפי כמות המיסים אותם הוא משלם אלא ע"פ המספר שמופיע על המשקל בחדר האמבטיה.

אך בבחינה קרובה כל הכלים הללו נראים כשרירותיים ואף כוזבים. ישנם רגעים רבים בחיים בהם אנו נדרשים לעמוד את האדם האחר. ואולי הדרך היחידה היא לשוחח עימו וללמוד להכירו מקרוב, ללא הגבלת זמן וללא מושא פנים. אולי בחיים באמת אין קיצורי דרך.

אגב, בניגוד לכיס הדל והכוס הריקה שעון Tissot דווקא יש לי.

אילן מנור

באנגלית אני כאן- http://thetelavivpost.wordpress.com/

מה בין ה"חפרפרת" ו מאיר דגן

כש"קונטרול", ראש שירותי הביון הבריטיים, יושב אל מול נאמנו ג'ים בוי הוא זז באי נחת. מדבר בכבדות. העורבים כבר חגים מעל ראשו, מחכים לרגע בו המרגל הוותיק יודח מכיסאו כראש המנגנון החשאי. אלא שבטרם יעזוב ניצב "קונטרול" בפני משימה אחת אחרונה, מציאת החפרפרת שהסובייטים השתילו בתוך הארגון בראשו הוא עומד. בכך מתחיל מצוד אחר המרגל הסובייטי יקר הערך בעולם, מי שהתברג לליבה של קהיליית המודיעין המערבית.

זוהי התשתית העלילתית של הסרט "החפרפרת" (באנגלית Tinker Taylor Soldier Spy ) שעלה לאקרנים זה עתה בישראל. העלילה מתרחשת בשנות ה-70,שיאה של המלחמה הקרה. תקופה בה שירותי הביון העולמיים הנם גופים עלומים שמתווים רשת של שקרים ברחבי מזרח אירופה. בבירות העולם המערבי מכונות ההצפנה עובדות שעות נוספות לצד טלפונים אדומים. מלחמה חשאית מתרחשת בין שני הקטבים, מלחמה של כפל משמעות וכפל נאמנות. זהו עשור אפרפר שבין שנות ה-60 העליזות לשנות ה-80 המתקמבקות.

אך זהו גם עידן בעל נופח רומנטי. אפילו אני, שלא זכיתי לראות את אותן השנים, נוטה להתרפק על ימי המלחמה הקרה. פרק זמן קסום בו מרגלים מערביים היו חומקים באישון לילה מבעד לגבול כדי לגייס עריקים סובייטים בערים כמו בודפשט או פראג. דיפלומטים רוסים היו מעבירים מעטפות צהבהבות לאנשי קשר בתחנות רכבת או "בתים בטוחים" באיסטנבול. סוכנים פשוטים, סוכנים חשאיים, סוכנים כפולים ושמות קוד כמו "מבצע כישוף", "חייכן" ו "איש-הפח".

אז איפה איפה הן הבחורות ההן….

דרמת הריגול ה"החפרפרת", שביים תומס אלפרדסון, מבוססת על ספר בעל אותו השם שכתב ג'ון לה קארה, האשף של ספרי הריגול מימי המלחמה הקרה. בניגוד לספריו של טום קלנסי, האשף של ספרי ה-CIA של שנות ה-90, העלילות של לה קארה הנן מעודנות ומאופקות. רב האומן הבריטי אינו זקוק למטוסי קרב או לטילים מונחי חום כדי לסחוף את הקורא בעלילה. הסוכנים החשאיים אותם ברא לה קארה בשנות ה-60 מהודקים יותר, מעונבים יותר ובעיקר מתוחכמים יותר מעמיתיהם מלנגלי וירג'יניה, מקום מושבה של מפקדת סוכנות הביון האמריקאית.

נדמה כי ההבדל שבין לה קארה לבין טום קלאנסי מייצג את השוני באופן בו אנו תופסים את המרגלים האמריקאים לעומת הבריטים. הסוכן החשאי הטיפוסי של ה CIA הנו מומחה באומניות החבלה, הדימניט והלחימה. גבר מסוקס שמזנק מגג לגג ברחובות טריפולי בעודו חומק מקליעי האויב. האקר מחשבים שקופץ ממסוקים לסיפונן של ספינות בלב ים. ברוס וויליס פוגש את מאט דיימון פינת אלק בולדויין של שנות ה-80. אם תרצו, ג'ייסון בורן מטרילוגיית "זהות אבודה".

לא כזה הוא הסוכן הבריטי. עזבו את דמותו של ג'יימס בונד בצד, במידה רבה זהו סוכן בריטי שיועד לקהל האמריקאי. לבוש בחליפת ערב, הסוכן החשאי האנגלי הנו עדין, מחושב ואלגנטי. מוחו הוא נשקו. זהו שחקן שח, לא שחקן פוטבול. הוא יכול לפוצץ את המבנה, אך הוא מעדיף להיכנס אליו ולצלם את המסמכים הדרושים. קארי גרנט פוגש את קולין פירת' פינת רוג'ר מור בימיו הראשונים.

בשנים האחרונות, הקולנוע הפגיש אותנו בעיקר עם הסוכן האמריקאי. מותחני הריגול של ימינו הינם, על פי רוב, סרטי אקשן עתירי תקציב בכיכובם של גברים אמריקאיים שמתרוצצים בין מעוזי הטרור של הג'יהד העולמי בעיראק וסעודיה. הסוכן הבריטי נעלם מן המרקע. מה שמעלה את השאלה, מה פתאום הוא שב אלינו?

מה פתאום המרגל של הוד מלכותה חזר מן הכפור?

ייתכן כי שובו של איש ה-MI6 הוא תולדה של המלחמה הקרה החדשה. תכנית הגרעין האיראנית החזירה לאופנה מילים שכמעט נעלמו מן השיח הפופולארי. מילים כמו מרוץ חימוש, מאזן אימים, השמדה הדדית ויכולת התקפה שנייה. מדי כמה ימים אנו מדווחים על פיצוצים מסתוריים ליד טהראן, חיסול של גנרלים בעזרת זריקות קטלניות והתנקשויות במדעני גרעין ברחבי אירופה. זוהי מלחמה חשאית שדורשת סוכן חשאי. ורק הבריטי הוא חשאי. האמריקאי פשוט היה עושה יותר מדי רעש.

The boys are back in town

אך תחייתה של המלחמה הקרה איננה מבשרת רק את שובו של הסוכן החשאי הבריטי, היא מהווה גם את תחייתו של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. שנות ה-90 היו שבע השנים הרעות של מערך הביון הישראלי. איש המוסד הפך לעילג, אחד ששוכח דרכונים מזויפים בתאי טלפון ונתפס עירום בדירות בשוויצריה. נציגו של גוף ביון בעל שם עולמי שהלך והפך לחובבן גמלוני.

 

 

 

שנות ה-2000 הן שבע השנים הטובות של המוסד. תכנית הגרעין האיראנית סיפקה את המניע ואת המוטיבציה להתנעה מחדש של גוף הביון הישראלי. לפתע, אנשי המוסד שוב חשים את רוח הנעורים והנועזות. על פי הדיווחים, שאת חלקם אני מטיל בספק, המוסד עומד מאחורי פעולות בדמשק, סודאן ואיספהן. זרועה הארוכה של ישראל שבה לימי תהילתה. תם השרב הגדול.

מי שמייצג את המוסד החדש יותר מכל הוא מאיר דגן. מכאן הכבוד הגדול שרוחשים לו הכול. עיתונאים, פוליטיקאים ואפילו חברי הקרובים. ראש המוסד לשעבר הוא התגלמותו של הסוכן החשאי הישראלי החדש. הליכתו שקולה ומדודה. הוא אינו צולע אלא לוקח את זמנו. בניגוד לג'ייסון בורן האמריקאי, דגן הוא איש של מחשבה, מי שהחליף את אגרוף הפלדה הישראלי בקריצה שובבה. איש של צללים ולא מרעומים.

מאפייני אישיותו, התנהלותו ואף הליכתו מלמדות כי דגן נטש את המודל האמריקאי ואימץ את זה הבריטי. ה MI6  עלה ארצה. ייתכן וזו הסיבה שדגן כה מתנגד להפצצת מתקני הגרעין באיראן. זה נוגד את כל תפיסת עולמו לפיה כוחה של ישראל טמון בידה הנעלמת. ההרתעה הישראלית איננה נובעת רק מכמות כוחות השריון העומדים לרשותה אלא מיכולתה להגיע לכל אדם, בכל זמן ובכל מקום בעולם. גם בלב ליבו של העולם הערבי/

מעצם היותו סוכן חשאי, דגן מבין את חשיבותה של ההכחשה, של היכולת שלא להגיב על כתבות ברשת Sky שמייחסות למוסד פעולות ברחבי תבל. הוא מאמין כי המושג "על פי מקורות זרים" הוא עוצמתי. ראש המוסד לשעבר הוא איש של מדיניות העמימות ולא מדיניות הפטפטנות של שר הביטחון לה הוא בז.

לפיכך, עלינו לייחס משמעות רבה עוד יותר לפעולותיו של דגן בעת האחרונה. לפתע, דגן נטש את מדיניות העמימות. בחודשים האחרונים, המרגל מספר אחת מפרסם שוב ושוב את משנתו בכל הקשור לפצצה האיראנית. פעם בכנס אקדמי, פעם בראיון עיתונאי ובשבוע שעבר בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, מתכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בישראל. בסוגיית הגרעין, ראש המוסד לשעבר יצא מן הצללים והכריז על מלחמה גלויה.

מדבריו עולה כי היא מאמין שבעל הבית השתגע, כי ביבי עומד להכריז על מכירת חיסול ישראלית טיפוסית. אלא שראש ממשלה איננו בסטיונר ברחוב קינג ג'ורג'. מכירת חיסול שלו מסוכנת בהרבה. המרגל הבכיר אינו מסתפק בלהזהיר את הציבור הישראלי אלא הוא מציג לו חזיון אפוקליפטי. התגובה האיראנית לא תסתיים בכמה טילים תמימים בסגנון מלחמת המפרץ. לא נעלה לצפות במופע הזיקוקים על גגות תל אביב. להיפך, נשב כולנו רועדים במקלטים במסגרתה של "מלחמה אזורית כוללת".

אם התנהגותו הנוכחית של דגן נוגדת את כל הווייתו, אולי כדאי שנקדיש לה תשומת לב נוספת. גם אם בסוף יתברר שהוא עוד ביטחוניסט שהפך לפוליטיקאי או אפילו…חפרפרת?

אילן מנור

באנגלית אני כאן-     http://thetelavivpost.wordpress.c