לאחר בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארה"ב, צפיתי בסרט תיעודי אשר תיעד את מסע הבחירות שלו. באחת הסצינות נראה אובמה נואם אל מול קהל גדול במדינה דרומית מיוזעת. בשולי הקהל עמדה חבורה של redniks מנפנפים בדגל הקונפדרציה (דגל הדרום ממלחמת האזרחים) ומחזיקים בשלטים נגד הנואם. כאשר נשאל הדובר של החבורה מה דעתו על אובמה, הוא אמר "Obama? Sounds a lot like Osama to me".יש לי חיבה גדולה לרדניקס האמריקאים, לא בשל דעותיהם אלא בשל הכנות שבה הם מבטאים אותן.

 נראה כי אפילו בשמם היו קשורים שני האישים, איש בגורלו של זה, ואכן מותו של אוסמה היא שעתו היפה של אובמה. אתמול, בשעות הבוקר המוקדמות, פסע נשיא ארה"ב ברק אובמה על שטיח אדום, שהיה פרוס ב"בית הלבן", נעמד אל מול האומה האמריקאית ובישר לה כי אוסמה בן לאדן, המבוקש מספר 1 ברשימת ה-FBI, נהרג ע"י כוחות אמריקאיים בפשיטה נועזת על וילה הממוקמת בפרבר עמיד במדינת פקיסטן. "הוכחנו כי אין דבר שאיננו יכולים לעשותו", אמר אובמה בעודו עומד לצד דגלי ארה"ב.

האמת היא שאובמה ניצח בקרב אליו יצא קודמו בתפקיד, ג'ורג' וו. בוש. למרות ששניהם ניהלו את אותה מערכה, אובמה נבדל מג'ורג' בוש במספר אופנים. תחילה, הוא עובר מסך בצורה טובה יותר. אובמה משרה אווירה של רוגע וקור רוח וזאת בניגוד לאינסטינקטיביות של בוש. אובמה מתכנן בעוד בוש שולף מן המותן כמו קאוובוי. שנית, אובמה נואם טוב יותר מבוש. למעשה הוא נמצא בכלל בליגה אחרת. דוכן הנואמים נהיה לשלוחה של גופו והוא שולט בו כווירטואוז מילולי. בעוד שבוש התקשה לסיים משפט וגמגם את דרכו אל סוף הנאום, אובמה מדלג בקלילות מפסקה לפסקה ומנושא לנושא.

ההבדלים הללו באו לידי ביטוי אתמול בבוקר. בניגוד לבוש, אשר בישר על לכידתו של סאדאם חוסיין בחיוך טקסני ואימרה לקונית "We got him!", אובמה יצא באמרה כוללת יותר, אמרה שתמציתה yes we can, ודגש על ה"אנחנו". הנשיא הבהיר כי לא מדובר בניצחון של אדם אחד על האחר או ניצחון של צבא אחד על שני, אלא בניצחון של האומה כולה.

אך ישנו דמיון אחד מרכזי בין שני הנשיאים הללו, שני הנשיאים הראשונים של העידן פוסט 9/11. גם בוש וגם אובמה התמקדו באדם, בבן לאדן עצמו, ומיתגו אותו כהתגלמות הרוע כולו. דמותו של בן לאדן חרגה מן הפרופורציות של בן אנוש, והוא נהיה לארכי-פושע שידו בכל ויד כל בו. בן לאדן הוא הטרור העולמי. ביד אחת הוא שולח מפגעים לסיני ובשנייה מנייד תאי טרור בלונדון. בקלות מוציא לפועל פיגועים בעירק ומנסה לפוצץ משאיות בטיים סקוואר. אין מגמה של טרור פונדמטליסטי. ישנו אדם. בן לאדן הוא לקס לות'ר.

השנים האחרונות לא היטיבו עם ארה"ב. תחילה ביתם הותקף, לאחר מכן הם החלו שוב להתבוסס בבוץ של מלחמות בלתי אפשריות ואז בא המשבר הכלכלי. המומים הם צפו בשקיעת האימפריה בעודם מבטלים כרטיסי אשראי ומשהים את תשלומי הליסינג על הרכב. ייתכן שמותו של בן לאדן הוא יותר מניצחון על הטרור. ייתכן והוא מסמל גם את הלידה מחדש של האומה, את התקומה מעפר שלground zero אל השחקים של האמפייר סטייט בילדינג. מעניין שדווקא עיתון "הארץ" הישראלי הוא שהיטיב לבטא תחושות אלו, שכן כותרתו היום היא "האימפריה זוקפת את ראשה – בן לאדן מת".

אני חושב שאני מכיר לא רע את אמריקאים, ולכן אני יכול לומר שיותר מכל האמריקאים אוהבים הגדרות ומושגים אשר תוחמים את חייהם. I'm kind of seeing someone, were dating, there is someone special, were exclusive, were engaged, we are newlyweds, were separated, were divorced, its over.

מערכת היחסים של ארה"ב עם בן לאדן החלה באותו יום הזוי בספטמבר, בו התקפת פתע איימה למוטט את עולמם. התמונות של מגדלי התאומים הבוערים היא מחזה שצרוב בזיכרונם של האמריקאים באשר הם. זו הייתה יותר מהתקפה על עיר או על בניין – זו הייתה התקפה על אורח החיים שלהם. כאשר המגדלים קרסו, תחושת הביטחון  ותפיסת ה"כל יכול" שלהם קרסה גם כן. והנה כעת, עשור לאחר שהאמריקאים פגשו בבן לאדן לראשונה הגיע הקלוז'ר. אותו מושג מפתח אשר מסמל את סיום פרשיית האהבים והיציאה של הדמות הראשית אל דרך חדשה.

להערכתי, "תמונת היום" של אתמול לא הייתה זו של אובמה בבית הלבן וגם לא זו של בכירי הבית הלבן צופים במבצע בשידור ישיר כאילו היה מדובר בפרק מתוך הסדרה "הבית הלבן". הייתה זו דווקא התמונה אשר הציגה מספר כבאים יושבים בטיים סקוור ומעליהם הכיתוב הרץ "בן לאדן מת". אלה אותם כבאים אשר איבדו את אחיהם לנשק ב9/11. זוהי התמונה של הקלוז'ר ושל סוף הסיפור. התמונה של הניצחון, אך גם של הנקמה.

אתמול בשעות הערב החלה טיים סקוואר להתמלא בהמון אדם שבא לחגוג את הניצחון במערכה. כמו אתרים נוספים בעיר הקסומה ניו יורק, גם טיים סקוואר היא אייקון אמריקאי בזכות עצמה. זהו המקום בו רץ הכיתוב המוכר "ברוך הבא לטיים סקוואר – אתה עומד במרכז העולם". הכיכר הזו כבר ידעה התפרצויות ספונטאניות של שמחה בסופן של מלחמות. בשנת 1945 היא התמלאה חיילים ואזרחים שבאו לציין את הניצחון באירופה. כמו אז גם היום, אמריקה נלחמת למען ערכיה, ואמריקה מנצחת.

טיים סקוואר לא היה המקום היחיד שהתמלא באופן ספונטאני בצוהלים אשר קראו בקול רם "USA! USA!".  כיכרות ושדרות בערים שונות המו אדם. כך גם הרחבה מחוץ לבית הלבן בוושינגטון. התמונות של אנשים חוגגים את מותו של האויב הזכירו סצינות דומות ממדינות ערב, המוקרנות בערוצי החדשות בכל פעם שאיזה מגה-פיגוע מצליח. כאשר התמונות האלו מוצגות בקונטקסט של העולם הערבי, הן מסמלות את הברבריות שלו. כאשר הן מוצגות בקונטקסט אמריקאי, הן מסמלות את הפטריוטיות שלהם. בן לאדן הוא מעל לכל נקמה, נקמה על פגיעה ועלבון ודם שנשפך, ומבחינה זו זהו אותו צימאון לדם כמו של הברברים.

אז נכון שמחר יבוא יום חדש, נכון שאחרי שסופרמן מנצח את לקס לות'ר, תמיד קם אויב חדש, ונכון שזה עוד "ייגמר בדם". אך לפחות להיום הם רוצים להרגיש כמנצחים, וזה בסדר גמור. And may god bless America.