ארכיון התג: בנימין נתניהו

חמש הערות על הבחירות

עוד לא נסתיימה ספירת הקולות הרשמית וכבר מיטיבים הפרשנים הפוליטיים לסכם את מערכת הבחירות של שנת 2013. תוצאות הבחירות כפי שדווחו כבר במדגמים של ליל הבחירות העידו על כך שהממשלה באה תהיה גם כן ממשלת נתניהו, השלישית במספר. ולמרות שממשלה זו תכיל גם שחקני רכש חדשים, כמו מפלגת "יש עתיד" של יאיר לפיד, אף היא היא עתידה לצעוד בנתיב שנתניהו התווה לפני ארבע שנים. ממשלת נתניהו-לפיד תתחייב לקדם את המשא ומתן עם הפלשתינאים בתנאי וימצא הפרטנר המתאים, היא תתחייב להקל את הנטל על מעמד הביניים אך תעשה זאת בעזרת תהליכי הפרטה ותפעל לגיוס החרדים לשירות לאומי אך לא לפני שנת 2050.

ולמרות שכבר עייפנו מהפרשנויות, מהמסכים החכמים וממשחקי הקואליציה הוירטואליים חשבתי שניתן לסכם את בחירות 2013 בחמש הערות:

אז איפה איפה הן הבחורות ההן? רבים מאמינים כי איחוד כוחות בין שלי יחימוביץ' לבין ציפי לבני היה גורף למעלה מעשרים מנדטים מה שהיה משנה משמעותית את תוצאות הבחירות ואולי אף מביא להדחתו של נתניהו מראשות הממשלה. אולם העבר מלמד אותנו כי איחוד של מפלגות במהלך מערכת בחירות דווקא פוגע במפלגות שהתאחדו שכן יחד הן מקבלות פחות מנדטים משהיו מקבלות בנפרד. בפוליטיקה הישראלית השלם קטן מסך חלקיו. כך למשל במקרה של האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו בבחירות הנוכחיות.

אלא שיש הבדל גדול בין האיחוד "ביברמן" לאיחוד שלי-ליבני. הליכוד וישראל ביתנו הינן שתי מפלגות שדיברו באותו הטון והציגו השקפת עולם דומה עוד לפני שהתאחדו. לכן האיחוד ביניהן לא יצר מוצר חדש עבור ציבור הבוחרים הישראלי. לא כך במקרה של ליבני ויחימוביץ' שהיו יכולות להציג תוצר חדש עם תפסית עולם מגובשת, הן בתחום החברתי כלכלי והן בתחום המדיני. שלי כשרת האוצר וציפי כשרת החוץ כפי שהציעו רבים בפייסבוק.

אך מה ששתי הנשים הללו הוכיחו הוא שהפוליטיקה איננה תחום עיסוק מגדרי וכי  אין הבדל בין פוליטיקאיות לפוליטיקאים. כמו פוליטיקאים , גם נשים אלו לוקות בשגעון גדלות וגם הן לא הצליחו להתגבר על האגו שלהן. לפיכך יאלצו לשחק את התפקיד הכה מוכר להן, זה של הילד הקטן שצועק שהמלך (ביבי) עירום. אלא שכעת איש לא מקשיב להן.

 

kingbibi

 

(כל הזכויות שמורות ל Haaretz)

 

האמריקנזיציה של הבחירות הישראליות­- הבחירות הללו היו במהותן בחירות אמריקאיות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהישראלים כבר לא מצביעים עבור מפלגות אלא עבור בני אדם. כאשר נשאלו למי יצביעו, ענו מרבית הישראלים במילה אחת: ביבי, שלי, ליבני, לפיד, בנט. ההשתייכות המפלגתית נעלמה מן הפוליטיקה הישראלית מה שמאפשר לחלק גדול מן המדנטים לנדוד בכל מערכת בחירות למחוזות שונים ומשונים. גם הקמפיינים של המפלגות היו אמריקאיים בכך שהבליטו רק את ראש המפלגה ולא את הנבחרת שמאחוריו. בכל תל אביב היה שלט בודד שהציג את מפלגת העבודה ולא רק את יו"ר העבודה.

בנוסף, לא ניתן להתעלם המצלחתו של מר.לפיד שזכה לתמיכה רבה גם לאור הפרסונה הטלויזיונית שלו. הרי מי שיכול לנוע בחן ובקלילות בין נושאים בטחוניים אותם מציג רוני דניאל לנושאי יחסי ארה"ב בהם עוסק ארל'ה ברנע בוודאי יוכל לנווט את המדינה. נדמה כי גם בישראל חל טשטוש בין הבדיון למציאות, בין הטלוויזיה לעולם האמיתי. לפיד ניצח בתכנית ריאליטי הראשונה שהשתתף בה, הוא ה Israeli idol, יש לו את האקס פקטור שסיימון קאוול כה מחפש. וכשם שקליפורניה בחרה בשוורצנגר כמושל שיוריד את שיעורי הפשיעה, כך ישראל בחרה בלפיד כמושיע שיוריד את יוקר המחיה.

חדש לא חד"ש- בערב הבחירות התארח נתן זהבי באולפן חדשות 10 ואמר כי מי שטוען שהמחאה החברתית לא השפיעה על הבחירות הוא אידיוט. לפיו, לפיד דיבר על מעמד הביניים וזכה בתמיכת מעמד הביניים, אותו מעמד שהוביל את המחאה של קיץ 2011. אז הרשו לי לגלם את האידיוט. מי שהובילה את מחאת קיץ 2011 הייתה מפלגת חד"ש. לפי התחקיר של עיתון "הארץ", מפלגה זו היא שקבעה את הטון של המחאה, היא זו שארגנה את העצרות והיא זו שקידמה את מנהיגי המחאה. אך חד"ש לא זכו לקולות מעמד ביניים שהצביעו עבור יאיר לפיד. אז נכון שלפיד דיבר על מעמד הביניים, אך הוא נבחר בעיקר משום שהיה חדש ולא משום שהיה חד"ש.

הציבור הישראלי מוכיח פעם אחר פעם כי יש לו כמיהה לשחקנים פוליטיים חדשים, לצעצועים נוצצים ולא לבובות מרופטות כמו ציפי ליבני או שאול מופז. מפלגות מרכז-ימין ליבראליות חדשות והקמות במהלך מערכת בחירות, זוכות תמיד לתמיכה נרחבת. כך במקרה של לפיד האב, כך במקרה של מפלגת קדימה.

מה גם שהמחאה החברתית של שנת 2011 היתה מחאה סוציאליסטית. הערכים שהיא קידמה היו של "צדק חברתי" ולידתה מחדש של "מדינת הרווחה". אך לפיד אינו סוציאליסט. אין לו שום כוונה להגדיל את הממשלה או את הוצאותיה. להפך, לפיד הוא קפיטסליסט הדומה לנתניהו ומאמין גם כן בשוק החופשי האמריקאי, בתהליכי הפרטה ובממשל קטן. נדמה כי לאחר פרישתו של אהוד ברק, מצא נתניהו פרטנר נהנתן חדש לעישון סיגרים ושתיית וויסקי.

בלימת הימין הקיצוני-  אם ישנה תוצאה אחת חיובית של הבחירות הללו היא בלימת הימין הקיצוני. מפלגת השנאה של מיכאל בן ארי "עוצמה לישראל" לא עברה את אחוז החיסמה. מופע האימים של בנט, "הבית היהודי", אף הוא לא גרף את מספר המנדטים שניבאו לו בשבועות האחרונים.

בערב הבחירות אמרה מינה צמח כי בוחרים רבים נדדו מן הליכוד לבנט ומבנט ל "יש עתיד". אבדן הקולות של בנט הינו ככל הנראה תוצאה של תחקירים תקשורתיים רבים שחשפו את המתמודדים ההזויים של מפלגה זו. כך למשל מספר ארבע עשרה ברשימת "הבית היהודי" שהציע לפוצץ את כיפת הסלע כדי לעשות מקום לבית המקדש השלישי. גם היסחפות הליכוד למחוזות יותר קיצוניים לא תרמה לו. בחירתם של מירי רגב, זאב אלקין, אופיר אקוניס ודני דנון למקומות גבוהים ברשימת הליכוד לא רק שלא היטיבה עם מפלגה זו, אלא אף פגעה בה. מסתבר כי המסיתים לאלימות נגד מיעוטים, הומואים, מהגרים ועובדים זרים אינם בהכרח נכס אלקטוראלי.

הי, זאת שלי- שלי יחימוביץ' היא המפסידה העיקרית של הבחירות הללו. נכון שגם הליכוד ספג מהלומה קשה, אך אין ספק שיחימוביץ' החמיצה הזדמנות אמיתית למקם את מפלגת העבודה כאלטרנטיבה שלטונית.  חטאה הגדול ביותר של יחימוביץ' היה בכך שהניחה כי מחנה השמאל נמצא בכיסה ולכן החלה לחזר אחר קולות המרכז ואף הימין. צעדים אלו רק קוממו את הבסיס שלה וגרמו לו לנטוש אותה. כאשר החלה לפזר הצהרות כמו "לקרוא לעבודה מפלגת שמאל זה עוול היסטורי" ו "רבין לא היה איש שמאל", החל המחנה שלה לפזול לכיוונים אחרים.

אלו שרצו לשמוע על הסדר מדיני פזלו לכיוונה של ציפי לבני, אלו שרצו לשמוע על התחדשות השמאל פזלו למרצ ואפילו אלו שרצו לשמוע מסרים חברתיים פזלו ללפיד. אמרנו כבר כי הבחירות הללו היו אישיות, והאישיות של שלי גרמה לרבים לחפש מקלט. דיבורה היה אגרסיבי וזועם, היא צעקה על מאזיניה לעומת דיבורו העדין ומלא ההבטחה של לפיד. כנראה שהישראלים אוהבים הבטחות יותר משהם אוהבים מהפכות.

לבסוף, יחימוביץ' עשתה את אותה הטעות שעשו מנהיגי המחאה של קיץ 2011. היא סירבה לקשור בין מדינת הרווחה לבין הכיבוש, בין העול שמוטל על מעמד הביניים לבין מפעל ההתנחלויות. כמו המחאה, גם היא הצביעה על הבעיה וכמו המחאה, גם היא סרבה לומר מה התשובה לבעיה. שהרי אם רוצים לבנות מחדש את מדינת הרווחה, יש לעשות זאת על חשבון מדינת איו"ש. ובכך שלא קשרה בין הדברים, הציגה מצע אידאולוגי דל ולוקה בחסר.

 וכפי שכתב חברי בפייסבוק: "מסכן פואד בן אליעזר. לא פשוט ללכת כל שנה וחצי ולהשחיז מחדש את הסכינים".

אילן מנור

לחשוף את הבלוף של נתניהו

נדמה כי בימים האחרונים קיימת תמימות דעים בקרב הפרשנים הפוליטיים בישראל כי בנימין נתניהו הוא שירכיב את הממשלה הבאה. בנוסף, הפרשנים גורסים כי בפני נתניהו ניצבות שתי אפשרויות. האחת הקמת ממשלה עם שותפיו "הטבעיים", גוש הימין והחרדים, והשנייה הקמת ממשלת אחדות לאומית עם מפלגות מרכז-שמאל כגון מפלגת "העבודה", "יש עתיד" של יאיר לפיד ו"התנועה" בראשות ציפי לבני.

דרך המלך של ראשי ממשלה ישראלים, הקמת ממשלת אחדות, כביכול חסומה בפני נתניהו נוכח העובדה שמפלגות המרכז-שמאל הכריזו כולן, בדרך זו או אחרת, כי לא יהוו עלה תאנה לממשלת ימין חרדים.  אלא שההיסטוריה הישראלית לימדה אותנו כי אין כל חשיבות להתחייבויות של מפלגות שמאל שלא להצטרף לממשלות ימין, קיצוניות כלל שיהיו.

מפלגת "העבודה" למשל מדגימה מדי כמה שנים משמעת קואליציונית מרשימה שכן היא תמיד נשמעת לקריאת ראש ממשלה חדש להצטרף לקואליציה בראשותו. עם חתימת הסכם קואליציוני מביש, נשלחים חכ"ים וותיקים כגון פואד בן אליעזר ובוז'י הרצוג אל אולפני הטלוויזיה כדי לקבל את מנת יומם ממנחי מהדורת החדשות. אז משננים החכ"ים הממושמעים את המילים "צו השעה מחייב הקמת ממשלת חירום לאומית", "ישראל ניצבת בפני אתגרים רבים" ומעל לכל "לעבודה תהיה השפעה גדולה יותר מתוך הממשלה מאשר באופוזיציה".

אך נשאלת השאלה האם בנימין נתניהו באמת יוכל להקים ממשלת ימין חרדים? האם קואליציה בראשות הליכוד-ישראל ביתנו שתכלול את המפלגות החרדיות וה"הבית הלאומי", הינה אופציה ברת קיימא או שמא מדובר בבלוף? באיום ריק מתוכן שתפקידו לסלול את אותה דרך המלך ולאפשר למפלגות המרכז-שמאל להצטרף לממשלתו?

נתניהו

בקואליצית ימין חרדים יקדיש ראש הממשלה את כל זמנו לריסון חברי הממשלה ולכיבוי שריפות. כפי שהשריפה בכרמל לימדה אותנו, לשכת ראש הממשלה אינה יודעת כיצד לכבות שריפות ענק. נתניהו יצטרך להתמודד עם משה פייגלין שיעשה שימוש בחסינותו כח"כ כדי להתפלל בהר הבית מצאת החמה ועד צאת הנשמה. חברי ממשלה יקראו מעל כל במה להתנגד ל "סרבן השלום" אבו מאזן ולתת לצה"ל לנצח באינתיפאדה הבאה. ח"כים ממפלגת השלטון כגון דני דנון ומירי רגב ינצלו את מעמדם החדש כדי לבחון מקרוב את פעולותיהן של עמותות "שמאלניות" הפועלות בישראל, אריה אלדד ומיכאל בן ארי יזכו למטריית הגנה ממפלגת ה"בית היהודי" כדי להילחם באקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון וסגנית השר החדשה אורית שטרוק תפעל לסיפוח חלקים מן הגדה המערבית.

בנוסף, ממשלה של "המחנה הלאומי" תמשוך את תשומת הלב של העולם כולו. הניו יורק טיימס יכריז "ישראל שברה ימינה", לה-מונד יכתוב "ממשלת ימין קיצוני בישראל" והגרדיאן יסתפק בכותרת "אין חדש תחת השמש". נתניהו אמנם מזכיר לכל שהוא אינו רוקד לחליל של הקהילה הבין לאומית אך יש לזכור כי זו הקהילה שהובילה אותו לנאום בר אילן, להקפאת הבניה בהתנחלויות, להבהרה כי ההחלטה לבנות באזור E1 היא רק החלטה להחליט ולא החלטה של ממש ולסיים את מבצע "עמוד ענן" בהכרה דה-פקטו בשטלון החמאס ברצועת עזה. והיה ויאלץ ראש הממשלה נתניהו לקבל תכתיבים מן הקהילה הבין לאומית, והעומדת בראשה- ארה"ב, אזי יאבד מייד את אחת ממפלגות הימין שתפרוש במחאה מן הקואליציה הרעועה.

ממשלת ימין לאומית הנה ממשלה שעתידה ליפול בתוך חודשים ספורים מיום הקמתה. זו ממשלה שתחשק את בנימין נתניהו אך גם תשתק אותו. כל שעל מפלגות המרכז-שמאל לעשות הוא  להקים אופוזוציה קולנית אשר תחשוף את הבלוף של נתניהו. אלא שהפיתוי לשבת סביב שלחן הממשלה ביום א' בבוקר משבש לא פעם את דעתם של מנהיגי השמאל והמרכז בישראל.

החשוד המיידי בשבירת השורות של גוש המרכז-שמאל הנו איש הטלוויזיה לשעבר יאיר לפיד. קשה להאמין כי מר.לפיד הצטרף לפוליטיקה רק כדי לשבת בספסלים האחוריים של האופוזיציה, מילת גנאי בפוליטיקה הישראלית. לפיד אמנם הצהיר כי לא יכנס לבד לממשלת ימין חרדים, וכי אינו חשש ללכת למדבר האופוזיציוני, אך קשה לראות אותו יושב כח"כ מן המניין באיזה וועדה פרלמנטרית שכוחת אל.

קיימת גם סבירות גבוהה כי יושבת ראש "העבודה" שלי יחימוביץ' אינה מספיק חזקה כדי לעמוד בפרץ, גם לאחר שאמיר פרץ נטש את מפלגתה. ביום שלאחר הבחירות יחלו ההכנות להדחתה מתפקיד היושב ראש לצד לחצים מחברי כנסת שונים להיכנס לממשלה בראשות בנימין נתניהו. במצב שכזה קל לדמיין את יושבת הראש פונה למצלמות ומעידה כי ראש הממשלה נתניהו הבטיח לה בארבע עיניים כי בכוונתו להביא לפריצת דרך מדינית וכי ללא העבודה תקום בישראל ממשלת ימין קיצוני מסוכנת שתבודד את ישראל ותערער על יסודותיה הדמוקרטיים. "צו השעה" יחייב זחילה נוספת אל עבר ממשלה ימנית.

הצטרפות לממשלת נתניהו הבאה תהווה מכה נוספת לשמאל הישראלי, שמאל שגם כך נדמה כי איבד את דרכו ומשוטט הלום קרב בין מסדרונות הכנסת. דווקא מן האופוזוציה יוכל גוש המרכז-שמאל לגבש מחדש סדר יום משותף אשר יעלה אותו חזרה לשלטון לאחר ארבע עשרה שנים בגלות. ראוי גם לציין כי בקרב שותפיו "הטבעיים" של נתניהו קיימים גורמים  קיצוניים אשר אין בינם לבין הימין המסורתי הישראלי ולו דבר. אלו הם אנשי ציבור אשר חרטו על דגלם את שנאת הזרים והמיעוטים ושבזים לערכים הדמוקרטים עליהם הוקמה המדינה. על גוש המרכז-שמאל להבין כי חבירה אל גורמים אלו רק תעצים את כוחם ותהפוך אותם לחלק לגיטימי מן השיח הישראלי. וזה יהיה חטאם הגדול ביותר.

אילן מנור

שוב הרקטות נופלות ושוב הכל באשמת תל אביב

שוב חוזרים המראות הקשים. שוב ילדים רצים אנה ואנה בחיפוש אחר מקלט, שוב אנשים נשכבים לצד מכוניות באמצע הרחוב ושוב אלמוג בוקר בדרום. שוב רקטות נופלות בחדרי ילדים ו"רק הדובי הצבעוני מספר את מה שהיה פה לפני". שוב השקט מופר, שוב חצי מדינה בעלטה ושוב הרקטות קורעות את השמיים.

ושוב הרשת החברתית חיה ונושמת את המציאות. שוב אנו נזכרים כי אנו חיים בעידן של מציאות וירטואלית, כזה שבו מה שמתרחש בעולם הפיזי ומה שמתרחש בעולם הוירטואלי שזורים זה בזה.  כך ששוב מופיעה לה הקריקטורה המוכרת, זו של תושב הדרום אשר חייו הן מסכת של צבעים אדומים לעומת התל אביבי אשר חייו נעים סביב שתיית קפה הפוך דל שומן בכוס זכוכית בלי ידית.

כך ששוב תוקפים את תל אביב והתל אביבים. ומדוע לא? הם האחראים למצב. הם גם היחידים בכל היקום הזה שנקרא גוש דן ששומרים על אדישות בזמן שהשמיים נופלים על דרום הארץ.

הרי כפר סבא כולה יושבת זה יומיים במקלטים לאות הזדהות עם תושבי הדרום. העסקים סגורים, בתי הספר נעולים ומכונות הקפה מושבתות. ראשון לציון החליטה לנקוט גישה אקטיבית יותר וכלל תושבי העיר נסעו דרומה בשיירה אינסופית של אוטובוסים כדי לשבת יחד עם ילדי הדרום ולחכות להפסקת האש. הוד השרון ו רמת השרון איחדו כוחות והקימו מאהל ענק מחוץ למכללת "ספיר" בו הם ישנים במיטות מתקפלות ושקי שינה בלויים של צה"ל. נתניה עוסקת זה שבוע במילוי שקי חול לטובת מיגון העסקים בבאר שבע וברגעים אלו השקים הנ"ל מוטסים אל עבר בירת הנגב בסופר-טאנקר ענק מתנת ראש הממשלה.

ורק תל אביב בשלה. אותה מושבה אדישה, צינית, ליבראלית, הומואית ושמאלנית אשר לבדה מונעת מצה"ל לנצח. רק שם לאנשים כבר לא איכפת משום דבר פרט לעצמם. שישרף הדרום כל עוד מסעדות היוקרה עוד מגישות את הסביצ'ה פלמידה.

אלא שישנן שתי סיבות עיקריות לכך שתל אביב מהווה מוקד יחיד לביקורת בעוד ששאר הארץ שאיננה בטווח הקאסם מונחת לנפשה. הראשונה היא פופוליזם לשמו בית מדרשו של בנימין נתניהו. כאילו שתושבי תל אביב לא מביטים באימה על הנעשה בגבול הדרומי, כאילו שתל אביב עצמה לא ידעה מעולם התקפות טרור וכאילו שהעיר בנויה כולה ממקשה אחת של אנשים.

מעל לדפי הפייסבוק עולה שוב ושוב הקריאה כלפי התל אביבים לצאת מבתיהם, להפגין, לעלות על הבריקדות ולהרעיד את אמות הסיפים. ומדוע שהתל אביבים ינהגו אחרת מכל אזרחי ישראל? האם הירושלמים מפגינים? או הבת-ימים? או הנתניתים? האם יש גל מאסיבי של הפגנות אשר סוחף את הארץ ורק תל אביב לבדה עוד יושבת בבטלה? לא. האדישות לדרום לא נולדה בתל אביב ואיננה תופעה תל אביבית. ההתקפה על תל אביב היא פשוט הכי קלה ונוחה ויותר מכל – צבועה.

הסיבה השנייה לכך שתל אביב מהווה מוקד מתמיד לביקורת היא הניסיון לשלול את הלגיטימיות של השמאל הישראלי, שכן בהוויה הישראלית, תל אביב היא היא השמאל הישראלי. תל אביב איננה חלק מן "המחנה הלאומי" וברגע שאיננו חלק מן המחנה איננו חלק מן הלאום. אנחנו פשוט אותה חבורה של נהנתנים שיושבת בבתי קפה ומקדמת את תפיסת העולם הפוסט ציונית. אנחנו אחראים לדה לגיטימציה של ישראל בעולם, אנחנו העלינו את החמאס לשלטון ואנחנו החוליה החלשה.

מצב זה הוא כמעט אבסורדי נוכח העובדה שעל הביקורת להתמקד כלל בעיר אחרת, בירושלים, בכנסת ובממשלה. ישנה ממשלה בישראל ויש ראש ממשלה בישראל. ואם יש משהו שצריך לספוג בימים אלו את חצי הביקורת זה הוא. אותו נתניהו שהבטיח להפיל את שלטון החמאס, אותו נתניהו שהבטיח להשיב את השקט לדרום ואותו נתניהו שבמשך ארבע שנות שלטון לא עשה דבר למען תושבי הדרום. לא מיגן את בתיהם, לא הבטיח את בטחון ילדיהם, לא הביס את אויביהם ולא שיפר את איכות חייהם. נתניהו שארבע שנים חי מהפסקת אש להפסקת אש ומחוסר החלטה לחוסר עשייה.

והאמת היא שלבנימין נתניהו אין גם מה להציע לתושבי הדרום מלבד ממיגונים חזקים יותר ומקלטים מעוצבים יותר. גם אם יחליט לצאת למבצע צבאי רחב היקף, גם אם יחליט לבתר, לכבוש, לפצל, לחבר, להמיס, להרתיח ולהרעיד את רצועת עזה במרכבות של חיל השריון לא יוכל להציע לתושבי הדרום יותר ממספר חודשי שקט. מסכת חייהם תוסיף להיות מציאות הזויה של התקפה ורגיעה. זו האמת.

אולם, קיים גם פתרון אחר. פתרון ארוך טווח שעלול להבטיח את ביטחונה של המדינה והוא לדבר עם החמאס. לא מחר, לא עוד שבוע, לא אם יכירו בירושלים כבירתינו הנצחית וגם אם לא אם יקבלו את "הבה נגילה" כפזמון הלאומי של פלסטין. לדבר עם החמאס מייד. שכן לצד צביקה יחזקאלי, בנימין נתניהו ושאר הדמגוגים הלאומיים, ישנם גם אלו הטוענים כי החמאס היא תנועה פרגמטית, כזו שמוכנה לקבל פשרה מדינית, כזו שמנהיגיה מוכנים לעבור ממאבק מזוין בישראל למשא ומתן ישיר.

אך ככה לא בונים חומה וככה לא מנצחים בחירות. לא לפי בנימין נתניהו. אז כעת הוא שוב עוסק בהבטחות חלולות ושוב אתם מפנים את האצבע המאשימה כלפי ולא כלפיו. והרי אני זה שעושה את כל שביכולתי כדי לשנות את המציאות ע"י החלפת השלטון. אני זה שיושב ומציע לכם פתרון אחר. אז מה אם אני עושה את זה תוך כדי שתיית הפוך חלש דל שומן?

אילן מנור

מה לך אדוני ראש הממשלה ולזכויות אדם? תתבייש

בימים האחרונים חגה ממשלת נתניהו סביב סוגיית זכויות האדם. זה החל לפני כשבועיים, כאשר ראש הממשלה, נתניהו, התייחס למועצת זכויות האדם של האו"ם בישיבה של סיעת הליכוד. ראש הממשלה הביע תדהמה נוכח העובדה שביום שבו נרצחו ילדים יהודים בטולוז רואה הוועדה לנכון לארח נציג של ארגון החמאס. נתניהו פנה ישירות לוועדה ושאל "מה לכם ולזכויות אדם? תתביישו לכם".

הסערה סביב פועלה של מועצת זכויות האדם של האו"ם הגיעה לשיאה בשבוע שעבר, כאשר ממשלת נתניהו החליטה לנתק את קשריה עם המועצה, לאור החלטתה למנות וועדת חקירה אשר תבחן את מפעל ההתנחלויות והשפעתו על הזכויות האזרחיות והפוליטיות של הפלשתינאים. משרד החוץ אף הנחה את השגריר למוסדות האו"ם בז'נווה "לא לענות אפילו לטלפון". כעת ניתן רק לקוות כ במשרדי השגריר יש "שיחה מזוהה", אחרת הוא עלול לפספס שיחת טלפון חשובה כמו זו של אראלה ממפעל הפיס.

נדמה כי מר נתניהו הכריז מלחמה על מועצת זכויות האדם של האו"ם. ראש הממשלה רואה במועצה גוף צבוע, שמקפיד לתקוף ולבקר את ישראל בזמן שהוא מניח לנשיא הסורי לטבוח בבני עמו. אולם, בעוד שנתניהו נלחם במועצה האנטישמית, התרחשו כאן בישראל שלושה אירועים הקשורים כולם לזכויות אדם. מכולם בחר ראש הממשלה להתעלם במפגין.

האירוע הראשון והאלים מכולם התרחש ב-19.3, עת החליטו אוהדי בית"ר ירושלים לחגוג את ניצחונם במשחק כדורגל ע"י התפרעות המונית בקניון מלחה בירושלים. למעלה מ-300 אוהדים של הקבוצה תקפו עובדים ערבים בקניון, תוך שהם שרים שירי שנאה כגון "מוות לערבים" ו-"מוחמד מת". האוהדים המסורים של בית"ר לא הסתפקו בלתקוף את העובדים. הם ניגשו אל עבר נשים ערביות שישבו במקום עם ילדיהם וירקו עליהם. משטרת ישראל החליטה שלא לעכב אף אדם לחקירה שכן "לא הוגשה תלונה".

בושה וחרפה.

ההתפרעות בקניון מלחה היא אירוע יוצא דופן בחומרתו. לא מדובר בחוליגנים שהתפרעו עקב תוצאת משחק כדורגל כפי שקרה לא פעם באירופה, אלא בפוגרום של ממש, אשר כוון נגד העובדים הערבים ולובה באש השנאה והבורות. בסרט "מלחמה ושלום" נאלץ וודי אלן להתנצל בפני מפקדו על שאחר למסדר משום ש "סבתו בדיוק נאנסה ע"י הקוזאקים". זה וודאי התירוץ שנעזרו בו עובדי קניון מלחה כאשר הסבירו לנשותיהם מדוע חזרו מיום העבודה עם חבורות ופציעות.

משהתבררו ממדי האירוע, נהרו המפכ"ל והשר לביטחון פנים לאולפני הטלוויזיה כדי למזער נזקים. "לא ידענו… לא ראינו… לא חשבנו… אירוע מצער… נטפל ביד קשה". מי שלא לקח חלק בחגיגה התקשורתית היה ראש הממשלה. תגובתו לאירוע כלל לא דווחה, שכן לא הייתה כזו. הוא לא גינה, לא התרעם ואפילו לא הבטיח לתקן את הליקויים. דממת אלחוט. מבחינתו זהו וודאי סתם אירוע אזוטרי באזור הדימומים שנקרא ירושלים. או שאולי הוא כל כך נדהם מהצביעות של מועצת זכויות האדם של האו"ם שלא יכול היה לפנות מזמנו לנעשה בביתו.

האירוע השני שנגע לזכויות אדם היה פרשת "מגרון". נתניהו תמך בהצעת הפשרה שבישל השר בני בגין, לפיה מדינת ישראל תבקש מבג"ץ דחייה של שלוש וחצי שנים לפינוי המאחז הבלתי חוקי מגרון. במקרה של מגרון, ממשלת נתניהו הייתה אמורה לתפקד כקבלן הביצוע של בג"ץ. בית הדין קבע כי המאחז נבנה שלא כחוק על קרקע פרטית של פלשתינאים ולכן יש לפנותו. אלא שכמו בכל שיפוץ, גם במקרה של מגרון הקבלן נקלע לקשיים ולכן ביקש דחייה במועד סיום העבודה. "יש בעיות… אין מספיק טיח… חסרים חומרים… הפועלים נתקעו במחסום".

הצעת הפשרה של בני בגין לא כללה את הבעלים החוקיים של הקרקע, מתוך ההנחה הסבירה שהם יסרבו לכל פשרה. עולה השאלה, מה היו אמורים לעשות בעלי הקרקעות במשך שלוש וחצי השנים בהן הייתה אמורה המדינה לבנות מגורים חדשים לאנשי מגרון? הרי גם להם יש זכויות בסיסיות, גם הם בני אדם. התשובה – למי איכפת? וודאי שלא לנתניהו. מדובר בפלשתינאים והם נמצאים בתחתית שרשרת המזון של ראש הממשלה, שלב אחד מתחת לערביי ישראל. אולי בעצם התכוון נתניהו לשגר את בעלי הקרקעות כעובדי קבלן לשגרירות בז'נווה, שם היו אמורים להתקין את השיחה המזוהה בטלפון של השגריר.

האירוע השלישי הוא החלטת הממשלה לסלק מהארץ 700 פליטים חזרה לדרום סודאן, ממנה ברחו בעקבות רצח העם שהתרחש במדינה. ההחלטה המבישה הזו התקבלה למרות דו"ח של האו"ם, אשר קובע כי דרום סודאן נמצאת על סף משבר הומניטארי חריף נוכח שטף הפליטים מן הצפון והמחסור במזון. נתניהו מן הסתם לא מאמין לדו"ח של האו"ם. הלא זה גוף צבוע, שכל עניינו בתקיפת ישראל. אך החלטת הממשלה נוגדת גם דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, המתאר מציאות עגומה של אלימות ורעב.

ראש הממשלה נתניהו אוהב לעשות שימוש בשואה ככלי הסברתי והוא אף נעזר בה כדי להצדיק את מדיניותו ופועלו. אלא שלנתניהו, כמו לבוחריו, זיכרון סלקטיבי. רק לפני שישים שנה מצאו עצמם יהודי אירופה מתדפקים על דלתות העולם בדרישה לקבל מקלט מרודפיהם, והנה כיום ראש ממשלת ישראל מאשר את סילוקם של 700 פליטים חזרה אל המוות, החולי והרעב.

הציניות הציונית במיטבה.

נוכח מאורעות השבועיים האחרונים, עולה השאלה: אדוני ראש הממשלה, מה לך ולזכויות אדם? תתבייש.

מה בין ה"חפרפרת" ו מאיר דגן

כש"קונטרול", ראש שירותי הביון הבריטיים, יושב אל מול נאמנו ג'ים בוי הוא זז באי נחת. מדבר בכבדות. העורבים כבר חגים מעל ראשו, מחכים לרגע בו המרגל הוותיק יודח מכיסאו כראש המנגנון החשאי. אלא שבטרם יעזוב ניצב "קונטרול" בפני משימה אחת אחרונה, מציאת החפרפרת שהסובייטים השתילו בתוך הארגון בראשו הוא עומד. בכך מתחיל מצוד אחר המרגל הסובייטי יקר הערך בעולם, מי שהתברג לליבה של קהיליית המודיעין המערבית.

זוהי התשתית העלילתית של הסרט "החפרפרת" (באנגלית Tinker Taylor Soldier Spy ) שעלה לאקרנים זה עתה בישראל. העלילה מתרחשת בשנות ה-70,שיאה של המלחמה הקרה. תקופה בה שירותי הביון העולמיים הנם גופים עלומים שמתווים רשת של שקרים ברחבי מזרח אירופה. בבירות העולם המערבי מכונות ההצפנה עובדות שעות נוספות לצד טלפונים אדומים. מלחמה חשאית מתרחשת בין שני הקטבים, מלחמה של כפל משמעות וכפל נאמנות. זהו עשור אפרפר שבין שנות ה-60 העליזות לשנות ה-80 המתקמבקות.

אך זהו גם עידן בעל נופח רומנטי. אפילו אני, שלא זכיתי לראות את אותן השנים, נוטה להתרפק על ימי המלחמה הקרה. פרק זמן קסום בו מרגלים מערביים היו חומקים באישון לילה מבעד לגבול כדי לגייס עריקים סובייטים בערים כמו בודפשט או פראג. דיפלומטים רוסים היו מעבירים מעטפות צהבהבות לאנשי קשר בתחנות רכבת או "בתים בטוחים" באיסטנבול. סוכנים פשוטים, סוכנים חשאיים, סוכנים כפולים ושמות קוד כמו "מבצע כישוף", "חייכן" ו "איש-הפח".

אז איפה איפה הן הבחורות ההן….

דרמת הריגול ה"החפרפרת", שביים תומס אלפרדסון, מבוססת על ספר בעל אותו השם שכתב ג'ון לה קארה, האשף של ספרי הריגול מימי המלחמה הקרה. בניגוד לספריו של טום קלנסי, האשף של ספרי ה-CIA של שנות ה-90, העלילות של לה קארה הנן מעודנות ומאופקות. רב האומן הבריטי אינו זקוק למטוסי קרב או לטילים מונחי חום כדי לסחוף את הקורא בעלילה. הסוכנים החשאיים אותם ברא לה קארה בשנות ה-60 מהודקים יותר, מעונבים יותר ובעיקר מתוחכמים יותר מעמיתיהם מלנגלי וירג'יניה, מקום מושבה של מפקדת סוכנות הביון האמריקאית.

נדמה כי ההבדל שבין לה קארה לבין טום קלאנסי מייצג את השוני באופן בו אנו תופסים את המרגלים האמריקאים לעומת הבריטים. הסוכן החשאי הטיפוסי של ה CIA הנו מומחה באומניות החבלה, הדימניט והלחימה. גבר מסוקס שמזנק מגג לגג ברחובות טריפולי בעודו חומק מקליעי האויב. האקר מחשבים שקופץ ממסוקים לסיפונן של ספינות בלב ים. ברוס וויליס פוגש את מאט דיימון פינת אלק בולדויין של שנות ה-80. אם תרצו, ג'ייסון בורן מטרילוגיית "זהות אבודה".

לא כזה הוא הסוכן הבריטי. עזבו את דמותו של ג'יימס בונד בצד, במידה רבה זהו סוכן בריטי שיועד לקהל האמריקאי. לבוש בחליפת ערב, הסוכן החשאי האנגלי הנו עדין, מחושב ואלגנטי. מוחו הוא נשקו. זהו שחקן שח, לא שחקן פוטבול. הוא יכול לפוצץ את המבנה, אך הוא מעדיף להיכנס אליו ולצלם את המסמכים הדרושים. קארי גרנט פוגש את קולין פירת' פינת רוג'ר מור בימיו הראשונים.

בשנים האחרונות, הקולנוע הפגיש אותנו בעיקר עם הסוכן האמריקאי. מותחני הריגול של ימינו הינם, על פי רוב, סרטי אקשן עתירי תקציב בכיכובם של גברים אמריקאיים שמתרוצצים בין מעוזי הטרור של הג'יהד העולמי בעיראק וסעודיה. הסוכן הבריטי נעלם מן המרקע. מה שמעלה את השאלה, מה פתאום הוא שב אלינו?

מה פתאום המרגל של הוד מלכותה חזר מן הכפור?

ייתכן כי שובו של איש ה-MI6 הוא תולדה של המלחמה הקרה החדשה. תכנית הגרעין האיראנית החזירה לאופנה מילים שכמעט נעלמו מן השיח הפופולארי. מילים כמו מרוץ חימוש, מאזן אימים, השמדה הדדית ויכולת התקפה שנייה. מדי כמה ימים אנו מדווחים על פיצוצים מסתוריים ליד טהראן, חיסול של גנרלים בעזרת זריקות קטלניות והתנקשויות במדעני גרעין ברחבי אירופה. זוהי מלחמה חשאית שדורשת סוכן חשאי. ורק הבריטי הוא חשאי. האמריקאי פשוט היה עושה יותר מדי רעש.

The boys are back in town

אך תחייתה של המלחמה הקרה איננה מבשרת רק את שובו של הסוכן החשאי הבריטי, היא מהווה גם את תחייתו של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. שנות ה-90 היו שבע השנים הרעות של מערך הביון הישראלי. איש המוסד הפך לעילג, אחד ששוכח דרכונים מזויפים בתאי טלפון ונתפס עירום בדירות בשוויצריה. נציגו של גוף ביון בעל שם עולמי שהלך והפך לחובבן גמלוני.

 

 

 

שנות ה-2000 הן שבע השנים הטובות של המוסד. תכנית הגרעין האיראנית סיפקה את המניע ואת המוטיבציה להתנעה מחדש של גוף הביון הישראלי. לפתע, אנשי המוסד שוב חשים את רוח הנעורים והנועזות. על פי הדיווחים, שאת חלקם אני מטיל בספק, המוסד עומד מאחורי פעולות בדמשק, סודאן ואיספהן. זרועה הארוכה של ישראל שבה לימי תהילתה. תם השרב הגדול.

מי שמייצג את המוסד החדש יותר מכל הוא מאיר דגן. מכאן הכבוד הגדול שרוחשים לו הכול. עיתונאים, פוליטיקאים ואפילו חברי הקרובים. ראש המוסד לשעבר הוא התגלמותו של הסוכן החשאי הישראלי החדש. הליכתו שקולה ומדודה. הוא אינו צולע אלא לוקח את זמנו. בניגוד לג'ייסון בורן האמריקאי, דגן הוא איש של מחשבה, מי שהחליף את אגרוף הפלדה הישראלי בקריצה שובבה. איש של צללים ולא מרעומים.

מאפייני אישיותו, התנהלותו ואף הליכתו מלמדות כי דגן נטש את המודל האמריקאי ואימץ את זה הבריטי. ה MI6  עלה ארצה. ייתכן וזו הסיבה שדגן כה מתנגד להפצצת מתקני הגרעין באיראן. זה נוגד את כל תפיסת עולמו לפיה כוחה של ישראל טמון בידה הנעלמת. ההרתעה הישראלית איננה נובעת רק מכמות כוחות השריון העומדים לרשותה אלא מיכולתה להגיע לכל אדם, בכל זמן ובכל מקום בעולם. גם בלב ליבו של העולם הערבי/

מעצם היותו סוכן חשאי, דגן מבין את חשיבותה של ההכחשה, של היכולת שלא להגיב על כתבות ברשת Sky שמייחסות למוסד פעולות ברחבי תבל. הוא מאמין כי המושג "על פי מקורות זרים" הוא עוצמתי. ראש המוסד לשעבר הוא איש של מדיניות העמימות ולא מדיניות הפטפטנות של שר הביטחון לה הוא בז.

לפיכך, עלינו לייחס משמעות רבה עוד יותר לפעולותיו של דגן בעת האחרונה. לפתע, דגן נטש את מדיניות העמימות. בחודשים האחרונים, המרגל מספר אחת מפרסם שוב ושוב את משנתו בכל הקשור לפצצה האיראנית. פעם בכנס אקדמי, פעם בראיון עיתונאי ובשבוע שעבר בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, מתכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בישראל. בסוגיית הגרעין, ראש המוסד לשעבר יצא מן הצללים והכריז על מלחמה גלויה.

מדבריו עולה כי היא מאמין שבעל הבית השתגע, כי ביבי עומד להכריז על מכירת חיסול ישראלית טיפוסית. אלא שראש ממשלה איננו בסטיונר ברחוב קינג ג'ורג'. מכירת חיסול שלו מסוכנת בהרבה. המרגל הבכיר אינו מסתפק בלהזהיר את הציבור הישראלי אלא הוא מציג לו חזיון אפוקליפטי. התגובה האיראנית לא תסתיים בכמה טילים תמימים בסגנון מלחמת המפרץ. לא נעלה לצפות במופע הזיקוקים על גגות תל אביב. להיפך, נשב כולנו רועדים במקלטים במסגרתה של "מלחמה אזורית כוללת".

אם התנהגותו הנוכחית של דגן נוגדת את כל הווייתו, אולי כדאי שנקדיש לה תשומת לב נוספת. גם אם בסוף יתברר שהוא עוד ביטחוניסט שהפך לפוליטיקאי או אפילו…חפרפרת?

אילן מנור

באנגלית אני כאן-     http://thetelavivpost.wordpress.c

כך נמנעה הכרזת העצמאות הפלשתינאית

תמליל שיחה שהתקיימה ביום חמישי האחרון בין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, יו"ר הרשות הפלשתינאית, אבו מאזן, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי

ביבי: הי אבו! מה נשמע? שנים שלא ראינו אותך. בוא, בוא שב.

אבו מאזן: תודה. מה שלומך אדוני ראש הממשלה?

ביבי: בסדר אבו. אתה יודע, קצת מצונן אבל לא משהו נורא. ואתה?

אבו מאזן: מעט מאוכזב.

ביבי: מאוכזב? אייל שמעת?! אבו מאוכזב.

אייל: אבו- ממה אתה מאוכזב?

אבו מאזן: אדוני ראש הממשלה, העם הפלשתינאי ממתין ארבעים וארבע שנים לסיום הכיבוש הישראלי. והנה במקום לבוא איתנו בדין ודברים וליישב את הסכסוך אתם משחקים במחבואים. אני באתי להודיע לך חד משמעית שאנחנו בספטמבר הולכים על הכרזת עצמאות באו"ם ויהי מה.

ביבי: רגע, רגע רגע….אבו לאן אתם ממהרים? מה זה הריצה הזאת? חכה רגע, שב. בוא נדבר כמו אנשים הגיוניים. אייל ראית את זה?

אייל: לאן אתם רצים חבר'ה? מאיפה פתאום הדחיפות הזו?

אבו מאזן: אדוני, אנחנו מחכים כבר 44 שנה-

אייל: נכון. אז עוד כמה חודשים יעשו את ההבדל?

ביבי: עזוב אבו. זה לא רציני. כל השנים הללו חיכיתם ועכשיו פתאום שוברים את הכלים? גם 44 זה חרא של מספר. נכון אייל? תגיד לאבו….

אייל: חרא של מספר. אני אומר- חכו עוד שנה אחת.

אבו מאזן: למה שאני אחכה עוד שנה כדי להכריז עצמאות?

אייל: כי 45 זה מספר מעולה. 45 שנה לאחר ה…ה…

אבו מאזן: הכיבוש?

ביבי: הנוכחות! 45 שנה לאחר הנוכחות של ישראל ביהודה ושומרון תכריזו על…

אבו מאזן: מדינה?

ביבי: משהו… את הפרטים נסגור אחר כך.

אבו מאזן: ספטמבר. לא עוד יום נוסף.

ביבי: אבו?…הלו ? אבו אני מכיר אותך. אתה לא בן אדם נמהר. מה זה פה? אייל אתה יודע מה נראה לי?

אייל: מה?

ביבי: אני חושב שאבו משחק "ברוגז". נכון אבו?

אבו מאזן: אנחנו סיימנו לחכות לכם. יאללה חלאס.

ביבי: אני יודע מה אתה חושב- אתה אומר לעצמך למה ראש הממשלה לא עונה לשיחות שלי? אייל, למה אני לא עונה לשיחות של אבו?

אייל: החלפנו ספק סלולארי ובסלקום יש חרא של קליטה

ביבי: אתה רואה! בסלקום יש חרא של קליטה. אז אתה בטח תוהה למה אני לא משיב למייל שלך. אייל, למה אני לא משיב למיילים של אבו?

אייל: שרה עוברת לך על המיילים והיא לא אישרה את אבו.

ביבי: אתה רואה אבו! זה הכול אשמת שרה. אני מבחינתי מחר שם את שמי על ההסכם. אבל אתה הולך עם הראש בקיר! הסכם לא בונים כמו ערבים, אבו.

אבו מאזן: אני לא צריך להקשיב לעלבונות שלך. מה אתה חושב, שאני מפגר? שאני רפה שכל?

ביבי: אייל שמעת…. "רפה שכל"?

אייל: Well check out the brains on Abu!

אבו מאזן: השם זה מר. אבו מאזן או אדוני הנשיא

ביבי: אבו, אתה עושה צחוק? אנחנו מכירים אחד את השני יותר מדי שנים כדי לשמור על רשמיות. בכל מקרה, אני הבנתי את המסר. מה שאתה אומר לי זה שיש לי פרטנר, יש לי עם מי לדבר. קדימה! אני מוכן.

אייל: לא קדימה, קדימה זה לבני

ביבי: נכון, התכוונתי לומר הלאה! איך אומרים אצלכם בכפר אבו, יאללה, אני מוכן. אייל תפתח את היומן. מה המצב בספטמבר?

אייל: רגע, רגע….תן לי לראות…לא משהו. לא משהו בכלל! בספטמבר היומן מלא. יש את תחילת שנת הלימודים, ציון פיגועי התאומים, תחילת העונה החדשה של עקרות בית נואשות. ספטמבר תפוס!

אבו מאזן: זה שטויות מה שאתם מדברים.

ביבי: אה אבו! עם כל הכבוד את ספטמבר אתם דפקתם עם פיגוע התאומים, לא אנחנו.

אבו מאזן: עכשיו אתה מפיל את אסון התאומים עלי?

ביבי: אז מי עשה את זה אם לא אתם? ארגון נשות הדסה? ויצ"ו? עזוב, לא נעשה מזה עניין למרות שבינינו זה פאק שלך. אייל מה עם נובמבר? אבו- נובמבר זה נוח לך? אתה לא תכריז בספטמבר וכבר בנובמבר יש לך משא ומתן קומפלט.

אייל: אממ……נובמבר בסדר.

ביבי: איזה יופי! אבו שמעת? איזה מזל שלא הכרזת עצמאות.

אייל: רגע רגע!…. יש בעיה קטנה…. האמת שנובמבר לא נוח. יש את החופשה השנתית של ראש הממשלה, ביקור בצרפת ויום הולדת לרב עובדיה. אני לא רואה איך אנחנו מסדרים את זה עם אלי ישי.

אבו מאזן: אלו אותם תירוצים שעוד ערפאת שמע!

ביבי: אה אבו! רק לא ערפאת.

אייל: אדוני ראש הממשלה האמת היא שעד ינואר המצב פשוט…. שואה.

אבו מאזן: שואה?

ביבי: שואה….שישה מיליון….טרבלינקה….יזכור…אבו, אבו יקירי. הרי שאם יש משהו שהוא קדוש בעיניך בוודאי זו שואת יהודי אירופה. אתה הרי לא אנטישמי- אתה אבו! אתה לא יכול לצפות ממני לעשות משא ומתן כשהיומן במצב של שואה.

אבו מאזן: זה המשחק שלכם, כל פעם שמשהו לא הולך אתם חוזרים לשואה. תבינו מה שאני אומר לכם- ספטמבר. לא נובמבר, לא דצמבר ולא ינואר. ספטמבר!

אייל: ספטמבר!

ביבי: מה?!

אייל: ספטמבר 2012- החודש ריק. תראו… אין כלום. כל החודש לרשותך אדוני ראש הממשלה.

ביבי: אבו תראה איזה יופי….אייל תראה לאבו את היומן…. אתה רואה אבו? איזה סגירת מעגל. ספטמבר 2012- חודש השלום! מרתון שלום. תאר לך את זה אבו-  דיונים אל תוך הלילה, אני אתה והילארי בקמפ דיוויד. ותראה… אתה רואה את מה שיש שם באופק?

אבו מאזן: לא…

ביבי: בטח שלא! כי אתה מסנוור מרוב המצלמות על הדשא של הבית הלבן! כל העולם מוחא לנו כפיים, לי ולך. ועד אז אני כבר אהיה מוכן לדבר על ה-כל! על ביוב וחשמל וגושי התנחלויות ומה שלא תרצה. אה ויש גם את ה….אייל איך קוראים להם….אתה יודע – הפלשתים?

אייל: הפליטים!

ביבי: בדיוק! תראה איזה הצעה אבו. חכה איתי עד ספטמבר, תעבוד איתי, תהיה לי לפרטנר.

אבו מאזן: אתה מצפה שאני אחכה עוד שנה? עוד שנה שבה לעם שלי לא יהיה בית, ולא יהיו זכויות ולא יהיה אוכל. אני אחכה עוד שנה כשבעזה אין ביוב?

ביבי: ביוב? בטח שאין ביוב.

אייל: אבו, אתם מקימים מדינה! מה זה פה הילטון?

ביבי:  אבו, מה אתה חושב- שלנו היה קל? היה פה קשה אבו….קשה מאוד. נכון אייל?

אייל: היה פה קשה מאוד

ביבי: כל שנה ישבנו אני והמשפחה בצריף במושב בעמק חפר וקיווינו שהשנה אבא שלי סוף סוף ימכור מספיק עופות והוא יוכל לקנות חמור ולא ילך לבד עם הסחורה על הידיים. וכל שנה מחדש הייתה מתפרצת איזה מחלה בלול ואבא היה שורף אלפי עופות. כל שנה…היה קשה.

אייל: היה קשה….

אבו מאזן: ראש הממשלה- אתה גדלת בפילדלפיה! איזה מושב? איזה קשה?! הכי קשה היה בשבילך ללכת מהבית לסניף של מקדונלדס!

ביבי: אבו… תדע לך…. שבשנים ההם….בחלק מסניפי מקדונלדס….לא הגישו ליהודים!